1. במקום שבו גדלתי לא עבר נחל. כן היה לנו ביב שופכין שכונה "הפוארה" וניחוח בתי הזיקוק של מפרץ חיפה. בחיים לא חשבתי "למה לי אין ולאחרים יש". בחיים לא הייתי מעלה על דעתי לבוא למקום שיש בו נחל ולתבוע כניסה אליו.
2. ההורים שלי עלו מברה"מ ב 1974 בלי כלום. היו במרכז קליטה בקריית שמונה, משם עברו לנווה שאנן, אחר כך לקריית ים, אח"כ לקריית ביאליק. מעולם לא חשבו שמגיע להם משהו מהמדינה. מעולם לא באו בטענות לגבי פריווילגיות של עליות שקדמו להם. חינכו אותי שאם אני רוצה משהו, אני לא צריך לחכות לטובות מאף אחד אלא להתאמץ ולהשיג בעצמי.
3. לא מעניינות אותי מפות מהתקופה העותמאנית ואם היה שם ביצה או חיי לילה תוססים של הפלאחים. ברור לגמרי שמקימי הקיבוץ לא הלכו לשם כדי להסתלבט על שפת הנחל אלא הלכו במודע למקומות הקשים ביותר והמסוכנים ביותר כדי להיאחז בקרקע, שלאחר מכן תכונה מדינה.
4. ברור לגמרי שגם ההורים של מובילי המאבק מבית שאן הקריבו הקרבה עצומה למען המדינה. ברור לי שהתקיימה כלפיהם אפליה נוראית. אני חושב שהחברה הישראלית נמצאת כבר 4 עשורים בתהליך של תיקון אבל הזעם עדיין בוער. בעיקר בקרב בניהם ובנותיהם.
5. האם זה מצדיק את התביעה להריסה דה-פקטו של הקיבוץ? לא. האם זה מצדיק גזענות נוראית כלפי הקיבוצים (התבטאויות נוראיות שאני קורא בדפים שתומכים במאבק)? לא. האם זה מצדיק הסתערות אלימה, מתמשכת, מאיימת על יישוב קהילתי עם משפחות וילדים? ממש לא.
6. מי שרוצה פשרה, כבר מזמן היה משיג אותה. אני מאמין שהדלק שמניע את המאבק בא לידי ביטוי במשפט שראיתי באחת הכתבות : "לא נסלח לכם על מה שעשיתם להורים שלנו". זעם , כעס ושנאה. לא צדק חלוקתי ולא נעליים.
מאת ירון יבלברג, 31.08.20
קישור לפוסט המקורי
