אז מה בתוכנית? מחוץ לשטח הקיבוץ ועל חשבון השטחים החקלאיים שבבעלות המדינה ובחכירה לקיבוץ, יוקם מתחם פנאי, נופש ורחצה על בסיס קטע מהנחל שיובש בשנותיו הראשונות של הקיבוץ, וכעת יוזרמו אליו מים. במסגרת התוכנית יוכל כל הציבור ליהנות ממדשאות, עצים ומתקנים שונים. בנוסף, התוכנית מתחייבת לשמור על עיצוב נוף טבעי ככל האפשר ומקפידה על שימור העצים המקוריים במקום. היא גם כוללת 130 מקומות חניה ודרכי גישה מוסדרות.
אם יש דבר אחד שתושבי בית שאן וחברי קבוצות המחאה השונות צריכים להתמקד בו הוא לא קטע הנחל בן 1.2 הקילומטרים שחברי ניר דוד נהנים ממנו. החלופה המוצעת בתוכנית היא לא רעה בכלל, וסביר שיהיה נעים בהרבה לבלות במתחם החדש מאשר בלב הקיבוץ. המאבק הגדול שצריך להיפתח ברחבי הפריפריה הישראלית צריך לגעת במחדל עיירות הפיתוח.
בית שאן צריכה ויכולה להיות מרכז אורבני משגשג, כמו ערים רבות אחרות שיש להן סביבה כפרית. היא צריכה להשקיע משאבים בפיתוח המרכז העירוני שלה, כמרכז עם איכויות אורבניות שיהפכו אותה למעניינת ותוססת, היא צריכה למשוך צעירים, ומוקדי תעסוקה, השכלה ותרבות. הניסיון של בני המקום להימלט מהעיר באמצעות הידמות למרחבים הכפריים סביבה הוא עקר וחסר סיכוי. נכון, בית שאן צריכה עתודות קרקע גדולות יותר, שיתנו לה עתיד ואופק צמיחה. אבל דווקא הווילות שנבנות בבית שאן למכביר, הן בדיוק ההפך ממה שנחוץ לה. בנייה לגובה, עם חזיתות מסחריות, שטחים ציבוריים, פארקים, שימור וטיפול בנחל חרוד ופיתוח תרבות פנאי ובילוי - הם אלו שיהפכו את בין שאן למרכז העירוני שהיא יכולה להיות.
קרדיט: כלכליסט. כתב: דור זומר. פורסם בתאריך 25/12/2020