[הדס בן־זיו, מנהלת הקהילה בקיבוץ דפנה] ״אמרה בכנות אופיינית: "אני לא ממליצה לניר דוד לאמץ את המודל שלנו… לא בחרנו להפוך את כל שטח הקיבוץ לאתר תיירות. כרגע אנחנו חיים בתוך פארק וזה בעייתי".״
"בהיעדר שירותים מסודרים (מלבד אלה בבריכת הקיבוץ) עושים הנופשים את צרכיהם בין השיחים. בכמה מקרים הקישו על דלת בית בקיבוץ וביקשו להשתמש בשירותים.
אנשי דפנה אמרו, חצי בצחוק חצי ברצינות, משפטים פרדוקסליים כמו "פעם, כשהיו כאן קטיושות בכל יום, היה לנו שקט", או "לפעמים יש לנו מזל ויש מתקפה של נמלי אש ואז יש פחות נופשים בנחל"
בדפנה אמרו שמה שהכי קשה הוא שהנופשים בנחל מתייחסים אל חברי הקיבוץ כאל אנשים שקופים. כן, גם הם יודעים שזה היפוך היוצרות, שעלול להישמע משעשע. הרי זו בדיוק הטענה שזועקים שנים כנגד הקיבוצים אלה הנאבקים על זכות הציבור ליהנות מאוצרות הטבע.
מירה פלד, חברה בקבוצת מתנדבים שנקראת "שומרי הדן", הסבירה שהמבקרים שבאים לטבול בנחל פשוט לא חושבים על כך שאנשים גרים כאן. "הם לא רואים אותנו. לא חושבים שהם בעצם בחצר שלנו. אנחנו משוחחים עם המבקרים בנימוס ומסבירים מה מצפים מהם. בדרך כלל זה עוזר, אבל הכמויות בסופי שבוע פשוט לא אפשריות".
קרדיט: הארץ. כתב: משה גלעד. פורסם בתאריך: 24.08.20
קראו את הכתבה המלאה
