הקשר של המשורר נתן אלתרמן לקיבוץ ניר דוד



מבחינתו של נתן אלתרמן הייתה הקמת קיבוץ תל עמל (כיום ניר דוד) לא רק מאורע לאומי – אלא מאורע בעל אופי אישי: עם גרעין המתיישבים הראשונים נמנו אחותו לאה ובעלה משה להב. הם עזבו את בית אלפא באישון לילה כדי להיאחז בקיבוץ החדש תוך שהם נושאים על זרועם את בנם התינוק ערן, אחיינו של אלתרמן.


זמן קצר לאחר הקמת הקיבוץ, יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך-לא דרך לבקעת בית שאן כדי לבקר את אחותו, את גיסו ואת אחיינו התינוק שהתגוררו באחד מצריפי העץ שנבנו בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה אחותו על אומץ לבה, על עוז הרוח שבה, ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית.


אלתרמן היה איש המילה הכתובה, ולא החזיק טוריה או מחרשה מימיו , אך ידע להלל ולפאר בשיריו את אלו שעשו כן. כבר בעת ההיא כתב כמה יצירות מופת על ההתיישבות החלוצית: "שיר העמק", "שיר הכביש", "הורה סחרחרת". אך בעיניו היו אלו רק מילים. את המעשים עשתה לאה אחותו, לא הוא. היא שהתיישבה בעמק שומם מוכה קדחת, היא שעמדה בשמש היוקדת וסיתתה באבן לצורך סלילת כביש עפולה-בית שאן, היא שחינכה והעמידה שני דורות ראשונים של ילדים, היא שהקימה במו ידיה את הקיבוץ הראשון בשיטת ״חומה ומגדל״.


לאה, לא הייתה משוררת כאחיה, אך כתבה מחזות ושירים לילדים. בחלוף עשור להקמת הקיבוץ כתבה בספר העשור את הדברים הבאים:

“הנה יושבת אנוכי על הדשא הגדול שלנו...תחושה של חגיגיות עוברת בי...אלי, מה נאה עלם זה שבראת״

אולם אנוכי לא אוכל לאמר כך. עולם זה על כל פנים לא ברא האלוהים. אני עוד זוכרת היטב איך בראנו אותו

אנחנו. אכן הגלבוע היה פה, גם הגלעד קדמון הוא - אולם איש לא היה פה, אשר יאמר: “מה נאה עולם זה...”

"אנחנו בראנו את העולם הזה בשביל האנשים.״


לאורך השנים, אלתרמן נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה מתוך הערצה את תהליך הפיכתו של המקום מצריפים בודדים ליישוב פורח.

את רשמיו תיעל לימים בשיר "המגדל הראשון", ובו העלה על נס את הקמתה של תל עמל, הן בזכות עצמה, והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל הציוני כולו. השיר הולחן על ידי מרדכי זעירא אשר אף ניגן לאנשי תל עמל את לחנו בערב חגיגי לציון חמש שנים (1941) לעלייתו של הקיבוץ על הקרקע. השיר הפך למזוהה ביותר עם פרק מיוחד זה בתולדות ההתיישבות הציונית בשיטת חומה ומגדל. ספק אם לבד מאנשי הקיבוץ, שאימצו את השיר כהמנון, ידע מישהו על הזיקה האישית כל כך של גדול המשוררים בספרות העברית החדשה לקיבוץ ניר-דוד הוא קיבוץ תל-עמל.


[סיפור זה מבוסס על הביוגרפיה של אלתרמן שכתב פרופ׳ דן לאור.]


המגדל הראשון/נתן אלתרמן

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.


הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!"


תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!