סיפורו של הקבר הראשון בבית הקברות ושירת האדמה

בתקופה שקדמה להקמת הקיבוץ, ישבו החברים בקיבוץ בית אלפא הסמוך. חלק מהם היו יוצאים בבקרים, מלווים בשומר חמוש, לעבד את האדמות שנקנו. ההוראה הייתה שאין ללכת ללא ליווי כי היו לא מעט ניסיונות התנקשות מצד בדואים עוינים.

גם כאשר קם היישוב, המקום ב"חומה" [מספר צריפים מוקפים חומת עץ] לא הספיק למגורים של כלל החברים. גם מסיבות ביטחוניות, הילדים ומרבית הנשים נשארו עוד תקופה לא קצרה לחיות בבית אלפא.


יום אחד בחודש נובמבר של שנת 1937, עוד בטרם הסתיים יום העבודה בשדה, חבר אחד, יהודה שפנוב שמו, חרג מההנחיות ויצא לבדו רגלית, חזרה לבית אלפא, כי אישתו סבינקה הייתה בימי הריונה האחרונים. הוא לא הגיע. על הדרך, כמה מאות מטרים מהמקום בו הוקמה "הנקודה" העברית כמה חודשים לפני כן, הוא נורה בגבו.

שפנוב הוא ההרוג הראשון של תל-עמל והרצחו חייב הקמה של בית עלמין. כמה ימים אחר כך נולדה בתו היחידה, שלא זכתה להכירו. אמה נתנה לה את השם יהודית, על שם אביה.


לימים, נישאה יהודית לחיים זמיר, שהגיע לקיבוץ מרומניה עם חברת נוער אחרי השואה. חיים היה איש תרבות וספר, וחיבר שירים ופזמונים על הווי הקיבוץ. לרגל חג חצי יובל של הקיבוץ, בשנת 61', כתב פזמון ובו הבית הזה:


הִנֵה חָלַף חֲצִי יוֹבֵל מֵאָחוֹרֵינוּ,

כָּאן הַבִּיצָה פוֹרַחַת וְטוֹבָה

וּבַתְלָמִים הָאֲפוֹרִים חוֹרְשִׁים בָּנֵינוּ

וּבְלִבָּם שִׁירַת הָאֲדָמָה.


ויש בכך סגירת מעגל וריפוי מסויים של הפצע, כי מסבך הביצה יצא המְפַגֵּעַ ועכשיו היא פורחת, ובאותם תלמים של אדמה אפורה מתעקשים לחרוש דור שני של עובדי אדמה.


ועוברות השנים, והקיבוץ חוגג את שנת ה-40 לעלייתו על הקרקע. השנה היא 1976, וחיים כותב את השיר הפותח את הטקס. למעמד החגיגי ומלא הגאווה בהישגים מעשיי ידיו של האדם העמל, נלווים הדאגה, והזיכרון הכואב על המחיר הכבד ששילמו החלוצים שהתעקשו להפריח את האדמה האפורה. והנחמה: "את השממה גני הירק כאן עטפו".


עוֹמֵד אָדָם עַל גֶשֶׁר צָר

מילים: חיים זמיר

לחן: חיים ברקני


עוֹמֵד אָדָם עַל גֶשֶׁר צָר – רוֹאֶה וּמַאֲזִין

רַק הַדָגִים שֶׁבַּנָהָר הָיוּ לוֹ לְעֵדִים

וְהָאָדם כּוּלוֹ נִפְעַם, אֵינֶנו מַאֲמִין

שֶׁאַרְבָּעִים שָׁנָה הוּא כָּאן בּוֹרֵא – וְלא הָאֱלוֹהִים.


וְרַק הָהָר שֶׁמִסָּבִיב פוֹתֵחַ לְבָבוֹת

חוֹזֵר לו כָּכָה הַנִיגוּן וּמְשַׁחְרֵר תִקְווֹת

וְהַנָהָר מֵימָיו זוֹרְמִים – רַבָּה בּוֹ הַדָּגָה

וּבְעֵינֵי אָדָם אוֹרוֹת הֶחָג – וְגַם הַדְאָגָה.


וְכַךְ עָבְרוּ לָהֶן שָׁנִים, שָׁנִים שֶׁל יוֹם אָפוֹר

יָמִים יְמֵי-חַמְסִין – לֵילוֹת קַדַחַת שׁוּב חָלְפוּ

יְמֵי תִקְווֹת וְאַכְזָבוֹת – וּמִלְחָמוֹת אֵין סְפוֹר

הַבֵּט סָבִיב – אֶת הַשְׁמָמָה גַנֵי-הַיֶרֶק כָּאן עָטְפוּ.

צְלִילִים בּוֹקְעִים בְּקול – וְלָנוּ רֵיחַ הַפְּרָחִים

וּמַמְתִינִים לְחַיָילִים עוֹטֵי אָבָק דְרָכִים

כָּךְ מִתְרַפֵּק לו הַיְקוּם וְחַלוֹמוֹת חוֹלְמִים

שֶׁיוֹם יָבוֹא לְכַאן וּקְצַת נִשְׁקוֹט מֵרוּחַ הַיָּמִים.


הקליקו על הקישור להאזנה לשיר


מילים:

חיים זמיר

לחן:

חיים ברקני

ביצוע:

גל תמיר; חיה קורן; מקהלת הקיבוץ; נגה תמיר