נחל האסי, נחל הקיבוצים, ונחל מודע מעולם לא זרמו בצורה טבעית דרך בית שאן. תעלות מנדטוריות שהובילו את מי האסי דרך העיר כלל לא פעלו בימי בית שאן היהודית. קיבוץ ניר דוד לא היטה אף תעלה, אלא מוסדות המדינה.
תוואי זרימת נחל האסי בסוף המאה ה-19
הראייה הקדומה ביותר שיש בידינו לשחזור תוואי זרימת הנחלים היא מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (1880).
במפה נראית בבירור ביצת רחבת היקף, ״ביצת תל שוק״ שקלטה את מי האסי (עין עמל), נחל הקיבוצים (עין חומה ועין מגדל) וכן את מימיו של נחל שוקק (עין שוקק) ועין חיים (שיבש). חלקים בביצה מוזכרים במפה בכמה שמות ובהם: ״בצת אל־מנדיס״, ״בצת אל־דיוואן״, ״בצת חיט אל־שיד״, ״בצת אבו אל-אג׳ג׳״ ועוד.
כחלופה למי האסי ונחל הקיבוצים שזרמו לביצה ממאירת קדחת מציגה המפה את המעיינות החלופיים ששימשו את תושבי העיר באותה תקופה:
״עין זהרה״ (מעיין סמוך לתל זהרה שזרם לנחל חרוד, כיום הנביעה יבשה), ״עין אום פרס״ (מעיין אשתורי שיבש ב-1951), ״עין אל־מיתה״ (עין יזרעאל שהזרים מים לנחל חרוד), ״עין אל -סודה״ (עין חוגה), ״עין עמוד״ (עין יהודה שבעין הנציב).
תוואי זרימת נחל האסי בשנות ה-30 וה-40
פעולות ייבוש נמרצות בוצעו ע״י הקיבוצים כאשר עד אמצע שנות ה- 40 יובשו הביצות [להרחבה ראה כאן]. לאחר היעלמות הביצות, אפיקי המים המשיכו לזרום בשטח היבש החדש שנוצר.
נחל האסי - במשך כעשור שנים (לאורך רוב שנות ה-40) זרמו חלק ממי האסי על גבי ״גשר הקנטרה״ (האקוודקט מהתקופה הממלוכית) ושימשו להשקיית השדות שמצפון לנחל חרוד, ובהמשך למדגה של שדה נחום. חלק נוסף של האסי זרם בתעלת עפר שנחפרה ע״י הבריטים לתוך ביסאן (בית שאן הערבית) אשר התנקזה לנחל חרוד באזור עתיקות בית שאן של ימינו. מי הנחל לא שימשו לשתייה ושימוש ביתי עקב איכותם הגרועה (לאסי ערכי כלור ומליחות גבוהים ביותר באופן טבעי). בימי הקמת ניר דוד (תל עמל), בזמן בו תעלת עפר זו הזרימה מים דרך ביסאן, לא היתה בעיר אוכלוסיה יהודית כלל [הקהילה היהודית הקטנה של העיר מתקופת המנדט, נמלטה בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט אפריל 1936]. התעלה יבשה לפני הקמת המדינה ולפני שחודשה ההתיישבות היהודית בעיר במסגרת העלייה ההמונית של שנות ה- 60-50.
נחל מודע - תעלת בטון צרה הובילה את מי עין מודע מאזור קיבוץ שלוחות של ימינו לעיר בית שאן מכיוון דרום. התעלה חצתה את העיר באזור הטיילת ולאורכה שורת עצי דקלים. תעלה זו פעלה עד סוף שנות ה- 50 ותושבי בית שאן זוכרים אותה היטב.
נחל הקיבוצים - עד אמצע שנות ה- 50 עבר בתעלת עפר מנדטורית בדרום העיר. התעלה היתה רחבה (כ- 3 מטרים) ושימשה את התושבים למטרות שתייה, רחצה ושימוש ביתי, זאת לאור איכותם המעולה של מי נחל הקיבוצים (מעיינות עין חומה, עין מגדל, ועין שוקק). התעלה המשיכה לכיוון שכונת אליהו והפילה מים דרך מצוק ההעתק תוך הפעלת מספר תחנות קמח עתיקות. המים המשיכו בזרימה חופשית דרך נחל איתן החוצה את קיבוץ נווה איתן של ימינו עד שהגיעו לירדן. שרידים לתעלה זו ניתן למצוא לכל אורך הדרך מאזור תל שוכה לבית שאן. התעלה יבשה באמצע שנות ה- 50 עקב הקמת מפעל המים האזורי.
הקמת מפעל המים האזורי בשנות ה- 50
לאחר הקמת המדינה עמדה לרשות המשקים היהודיים כמות מים בספיקה של 9000 מ״ק/שעה (כולל מימיו המליחים של נחל האסי). כמות זו סבלה מפחת משמעותי שנגרם עקב הובלת המים בתעלות העפר המנדטוריות, כפי שבוצעו בימי הבריטים. מידת המליחות של מי נחל האסי (עין עמל) לא איפשרה את שימושם להשקיית גידולים מחשש חמור להמלחת הקרקע, אלא רק לגידול דגים בבריכות.
בשנת 1951 הוגשה תכנית לארגון משאבי המים במשרד החקלאות וזו הושלמה ב- 1954. מפעל המים תוכנן ע״י תכנון המים לישראל (תה״ל) ובוצע ע״י חברת ״מקורות״. בניית המפעל הושלמה ב- 1956. המפעל תוכנן ע"פ הדגם של קליפורניה ומטרתו הייתה לארגן ולחלק בשוויוניות את השימוש במי מעיינות העמק למטרות חקלאות. המיהול נועד להוריד את רמת המליחות של מי האסי, לפחות מתחת ל- 350 כלורידים לליטר, כך שיתאפשר שימושם להשקייה. הספיקה הכוללת המתקבלת לאחר מפעל המיהול נעמדת בכ- 2600 מ״ק/שעה באיכות אחידה ומספקת של 320 כלורידים לליטר.
לצורך הקמת המפעל, הסיטה המדינה את המים מתעלות העפר המנדטוריות שזרמו בבית שאן לתוך תעלות בטון חדשות, בשלב זה יבשה תעלת העפר המנדטורית שהזרימה את מי נחל הקיבוצים דרך בית שאן.
ממפעל המיהול יוצאות שתי תעלות האחת מיועדת לשימוש בבריכות הדגים של רשפים, שלוחות, עין הנצי"ב, טירת צבי, ומעוז חיים והשנייה - להשקייה. מיותר לציין שהפרויקט כולו תוכנן והוקם ע"י המדינה וחברת מקורות. קיבוץ ניר דוד לא יזם ולא הקים את הפרויקט.
בית שאן בשנות ה- 60-50
לאחר כיבוש ביסאן (בית שאן הערבית) במלחמת השחרור ע״י גדוד 13 של גולני בפיקודו של אברהם יפה (שהיה חבר קיבוץ ניר דוד) יושבה העיירה מחדש לאורך שנות ה- 50 וה-60, במסגרת העלייה ההמונית. כמוזכר לעיל, תושבי העיר זוכרים היטב תעלת מים מתוקים אשר בה נהגו לרחוץ, להשתעשע, ולכבס בגדים. תעלה זו הובילה את מי עין מודע לתוך העיר. באזור עתיקות בית שאן, המים הוכנסו לצינור עבה שירד לאפיקו של נחל חרוד ועלה מהצד השני באמצעות עיקרון הכלים השלובים. המים שימשו למאגרים של קיבוץ חמדיה. התעלה כוסתה בבטון לאחר מקרה אסון בו טבע ילד בתעלה. כיום התעלה חסומה ע״י מבני מגורים ובית ספר בבית שאן.
האם בני האדם היטו מי נחלים בתקופות קדומות בהסטוריה?
קשה לקבוע במסמרות לאן זרמו הנחלים בתקופות קדומות. ברור שנעשו מניפולציות לניתוב המים כבר מימי קדם, שיאם בתקופה הרומית-ביזנטית בה הזרימו הרומאים את מי נחל הקיבוצים לעירם ניסה-סקיטופוליס (בית שאן הרומית) בתעלות, או הינדסו מתקני מים משוכללים בעין שוקק (אקוודוקט ותחנות קמח) ובסחנה (נַאוּמָכְיָה [1]) למטרות בילוי או תעשייה. הממלוכים בנו אמת מים אדירה ״גשר הקנטרה״, במטרה להזרים את מי האסי מצידו הדרומי לצידו הצפוני של נחל חרוד (מצפון לנחל חרוד אין מעיינות בנמצא).
מספר לא מבוטל של תלים ארכאולוגים פזורים בשטח העמק, ולא נמצא להם כיום מקור מים זמין.
אפשרות אחת, שייבשו המעיינות שהזינו אותם: כמוהם תל חמוד, תל אשתורי ותל זהרה.
אפשרות שניה, ששונה תוואי הזרימה של הנחלים, שהוטו ע״י בני אדם מאפיקם המקורי. כזהו אפיקו של נחל שוקק שעבר בסמוך לתל שוקק (תל שמידין) והוסט צפונה, או מימיו של עין חיים שזרמו בסמוך לתל זהרון שעומד כיום חרב.
הערות
[1] נַאוּמָכְיָה היא תיאטרון למלחמות מים שהיה צורת בילוי רווחת בימי רומא. בגן השלושה (״הסחנה״) מצויות מדרגות מושבים חצובות בסלע ממש מעל המים בבריכה האמצעית. מקובל כי מדרגות אלה הן שרידים לתיאטרון נאומכיה יחיד מסוגו בארץ.
בביליוגרפיה בקעת בית שאן - החבל ואתגריו על גבול המדבר 1989, ד. ניר
בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1948-1918 מוסטפא עבאסי
מפת הקרן הבריטית לחקר א״י PALESTINE EXPLORATION FUND ב(1880)