נחל האסי היה אפיק פראי וסביבו ביצות שורצות קדחת. עמק בית שאן במאות השנים האחרונות היה שטח הפקר שלטוני, מוזנח כלכלית, מסוכן בטחונית ותברואתית. חלוצי ניר דוד יבשו את הביצות והפריחו את השממה.
לקיומן של ביצות בבקעת בית שאן במהלך התקופה העות׳מאנית והבריטית קיימות עדויות גאולוגיות, הידרולוגיות, פדולוגיות (מדע הקרקע), טופוגרפיות, בוטניות, ארכיאולוגיות, ארכיאוניות ואנושיות.
מפאר היישוב לדורות הזנחה והרס
בקעת בית שאן והעיר סקיטופוליס (בית שאן הרומית-ביזנטית) היתה פאר היישוב בתקופות קדומות. ממצאי ארכיאולוגיה מהמרשימים בארץ מלמדים על אזור משגשג ופורח. תקופת פריחה זו החלה להתערער בשנת 635 בעת פלישת הערבים לא״י והתקפה על העיר. מסופר שהתושבים פתחו את הסכרים בכוונה להציף את השטח וליצור בוץ בו ישקעו הפרשים התוקפים [ניר, ד. 1989]. למרות פגיעה חלקית בתשתית תעלות ההשקייה המשיכה החקלאות לאורך התקופה הערבית. ספרות התיירים הערבית עד המאה ה-11 עדיין מתארת את החבל כאזור פורה [marmardji]. קיימים איזכורים מעטים גם בספרות נוסעים צליינית המתארת את תעלות ההשקייה [p.p. t. Abbot-daniel].
מלחמות הצלבנים ופלישות המונגולים והממלוכים הרסו את מערכות התפיסה וההולכה של מי המעיינות שנבנו בתקופה הרומית והביזנטית. תקופת שלטונם התאפיינה בהרס כללי של האזור, ללא שלטון מרכזי. הרס זה הגיע לשיאו במאות 18-16 כאשר חולשת השלטון העות׳מאני מנעה שיקום מערכות המים ועיבוד יציב של האדמות. ללא תחזוקה לתשתית התעלות נהפך העמק לעזובה של ביצות. תקופה זו היתה שיא פשיטתם צפונה של שבטים בדואים נוודים למחצה מאז יושב החבל ביישובי קבע [ראה תיאורו של מארק טווין, 1869]. התפתחות הביצות גרמה להמלחת קרקע, השתלטות סבך של צמחיית נחלים והתרבות יתושי אנופלס שהינם הנשאים של מחלת המלריה [״קדחת הביצות״].
הסיירים המעטים שפקדו את האזור במהלך המאה ה-19 תיארו שטח הפקר שלטוני, מוזנח כלכלית, מסוכן בטחונית ופגוע תברואתית [טריסטרם, ה. 1876]. ביסאן (בית שאן הערבית) תוארה ככפר נידח המונה 60 בקתות סוף ואוכלוסייתו מוכת הקדחת מדוכאת ע״י הבדואים [ גרן עמ' 189].
בקעת בית שאן בתקופה העות'מאנית והמנדטורית
הראייה החשובה ביותר עבורנו לשחזור נוף העמק בסוף המאה ה- 19 היא מפת הקרן הבריטית לחקר א״י (1880). במפה זו מצוירת ביצה רחבת היקף בשטח של כ- 6000 דונם שמרכזה היה באזור קיבוץ מסילות כיום, הלא היא ״ביצת תל שוק״. הביצה השתרעה מכביש 669 לכיוון ביסאן (בית שאן הערבית) ועד לאזור קיבוץ רשפים בימינו. לביצה זו התנקזו נחל האסי (עין עמל), נחל הקיבוצים (מעיינות עין חומה ומגדל) נחל שוקק (מעיין שוקק) וכן מימיו של עין חיים (״הסחנה הקטנה״) שיבש בשנות ה-60 של המאה הקודמת. חלקים בביצה מוזכרים במפה בכמה שמות ובהם: ״בצת אל־מנדיס״, ״בצת אל־דיוואן״, ״בצת חיט אל־שיד״, ״בצת אבו אל-אג׳ג׳״ ועוד.
לפי מפה זו אין בנמצא שום ישוב קבע בכל העמק, זולת הישוב הדל של בית-שאן עצמה. לעומת זאת רב מאד מספר החורבות, הן בעמק עצמו, הן לרגלי ההר.
מיישובי הקבע הזעירים סביב ביסאן שהיו בעמק בתחילת המאה ה-20 יש לציין את אלאַשְרָפִיָּה (באזור רשפים-שלוחות, 48 נפש בשנת 1931 שהתגוררו ב- 11 בתי-בוץ שנבנו בגושים), תל אלשָוְּכּ (באזור תחנת הקמח בנחל שוקק, 41 נפש ב- 1931), הכפר א׳-סאח'ינה (374 תושבים בשנת-1931) ששטחו עמד אז על 6,400 דונם, אשר 77% מהם נרכשו בידי יהודים. חרבת אום ג׳דה לדוגמה לא מוזכרת כלל באתר הנכבה כיישוב פעיל בשנים אלה. ח'רבּת אלגַ'וְפָה שנמצאת בשולי העמק במורדות הגלבוע תפקדה למעשה כמַזְרַעָה [1]. דלות היישוב העומדת בניגוד חריף לעברו המפואר של העמק היא עדות כשלעצמה לקיום ביצות ממאירות מוכות קדחת.
המלריה [״קדחת הביצות״]
בדין וחשבון הממשלתי על הקדחת בשנים 1921-1920 צוין כי הקדחת משמידה זה מאות בשנים את עשירית האוכלוסייה ומהווה עיכוב לפיתוח ההתיישבות. בעמק בית שאן היתה זו המחלה הנפוצה ביותר [סליטרניק 1947, אטלס ישראל 5xv]. עדויות על קדחת בעיירה בית שאן מופיעות עוד בסוף השלטון הטורקי [יערי, תש״ז 131]. בשנת 1937 האוכלוסייה היהודית באזור היתה 325 גברים ונשים ומתוכם 20% חלו בקדחת. בקיבוץ מסילות בשנת 1939 22.5% מהתושבים חלו בקדחת. נתונים אלו נלקחו בטרם הקמת בריכות הדגים באזור. חרף היעדר הנתונים יש להניח כי המספרים בקרב האוכלוסייה הערבית לא היו שונים. הסיבה להתפשטות המחלה היתה תוצאה ישירה של שטחי המים העומדים הרבים. רוב חלוצי תל עמל שעסקו בחקלאות חלו בקדחת באותה התקופה [ניר, ד. 1989]
עדויות נוספות לקיומן של הביצות
בבקעת בית שאן צמחו לפנים צמחי ביצה כגון נימפאה לבנה וסחלב הביצות [שמידע, פולק ופרגמן-ספיר 2011] עד אשר נכחדו. מעיון במפת קרקעות העמק ניתן להבחין בשטחים נרחבים של אדמות מסוג רנדזינה בהירה. אדמה זו היא תוצר בלייה של סלעי הטרוורטין הרכים שהם תוצר ישיר של הצפת השטח במי המעיינות הגירניים. מעברו המערבי של מעיין עין חיים שהינו המעיין המערבי בקבוצת 7 מעיינות ההעתק הגדולים, מתחלפת הקרקע לסוג טרה-רוסה אדומה. זו נמצאת מחוץ ומעל לשטחי הביצות שהוזנו על ידי המעיינות והיא מהווה ראייה לגבולות הביצה הקדומים [להרחבה על ההידרולוגיה הייחודית של מעיינות העמק].
ערב כיבוש הארץ על ידי השלטונות הבריטים הודפסה מחדש (מאי 1917) מפת הקרן הבריטית במהדורה שניה כולל שינויים. במפה נראית בבירור ביצת תל שוק ללא שינוי ניכר לאחר כמעט 40 שנה.
ניסיונות מנדטורים לפיתוח האזור
ב- 1918 לאחר כיבוש הבריטים את הארץ הם ירשו את הבעלות על האדמות. כחלק מתפיסת שלטון מתקדמת יותר של השלטון הבריטי על פני השלטון העות'מאני, מחלקים הבריטים את האדמות לתושבים המקומיים. בשנת 1921 נחתם הסכם בין ממשלת המנדט לבין באי-כח האוכלוסייה בעמק על העברת קרקעות העמק לבעלות מעבדיהם (הסכם ע'ור-מודאוארה'). את הקרקעות קיבלו שבטים בדואים וכמה שייח'ים שמקצתם אף לא התגורר בארץ. זאת למורת רוחם של ראשי התנועה הציונית ובראשם חיים וייצמן. בעמק בית-שאן המערבי ההסכם חל על הכפרים תל אלשָוְּכּ, א׳-סאח'ינה ואלאַשְרָפִיָּה כפרים אלה היו הישובים היחידים שהיו באזור.
בשנת 1934 ניסתה ממשלת המנדט ליישב על אדמת העמק (שהופקעה מחברת הכשרת היישוב) ערבים שהיו ברובם אריסים וישבו על אדמות שנמכרו ליהודים בעמק חפר. האזור נקרא "כפר פיתוח" ומיקומו היה צפונית - מערבית לעין מודע. לכפר הוקצו 2200 דונם של אדמה בהשקייה שהתבססה על תעלת אבנים מסותתות ממעיין הג'וסק (שוקק) מזרחה וחולקה בהמשך ל- 51 חלקות משפחתיות. שרידי תעלה זו קיימים עד היום ואלה חופפים בראשית דרכם את התעלה הקדומה אשר הובילה את מי עין שוקק לאקוודוקט וכן את תעלת ה- מינוס 100 של ימינו. 45 משפחות באו לאזור ו- 25 עזבו תוך זמן קצר (ניר, ד. 98). הבדואים סירבו להשתקע בבתי קבע ונהגו להקים את אוהלים מחוץ למבני הבטון בכפר שהפך באופן אירוני למעין מחסן. הכפר נהרס במלחמת השחרור ושרידיו הושלכו כ- 1 ק״מ מזרחית למיקומו המקורי.
יבוש הביצות
400 שנות עזובה נוראה שאפיינה את העמק הגיעה לקיצה על ידי ההתיישבות היהודית החדשה. אחת התקופות המפוארות בתקופה זו, הלא היא ״חומה ומגדל״, החלה עם עליית קיבוץ תל-עמל [ניר דוד לימים] ב-1936 לקרקע. קרקעות הקיבוץ נרכשו במיוחד עבורו [להרחבה ראה כאן] ואלה שימשו במהרה לחידוש העיבוד החקלאי, מחמת ״החוק העות׳מאני לעיבוד קרקעות״, שכובד גם בימי המנדט, לפיו אדם שלא עיבד את חלקתו במשך 3 שנים - מאבד את הזכות לעיבוד הקרקע וזו תוחזר לבעליה הקודמים.
יבוש הביצות כלל פתיחת ערוצי הנחלים לעידוד הזרימה ושימוש במים להשקייה מבוקרת. המפעל הראשוני שביצעו חברי הקיבוץ היה ריכוז מי מעיינות נחל הקיבוצים (מעיינות הג׳מעין) שזרמו על פני השטח ויצרו ביצה גדולה. פעולה זו כללה הפרדה בין מי שתיה מתוקים לצינורות ומים מליחים להשקיה בתעלות. אלה היו הגורמים הראשוניים לייבוש הביצה.
נחל האסי הבראשיתי, הרדוד והאיטי התאפיין במפרצים רבים בהם המים כמעט לא זרמו בשולי האפיק ואלה הפכו לבית גידול מצוין ליתושים נושאי קדחת. חלוצי הקיבוץ סתמו את כל המפרצים בדופן האפיק על מנת למנוע מים עומדים, ובוצעו ריסוסים כל 10 ימים על מנת למגר את התרבות היתושים. לנחל הוכנסו דגי גמבוזיות שנמצאו כיעילים בטריפת גלמי היתושים. עוד בוצעה שתילת מאסיבית של עצי אקליפטוס אם כי כיום ידועה השפעתה השולית על ייבוש הביצה. רוב חלוצי תל עמל חלו במלריה (״קדחת הביצות״).
במפות 50,000 משנת 1949 נראה בבירור כי נעלמה ״ביצת תל שוק״ ממזרח לתל שוכה וממערב לבית שאן.
מסדרת תמונות נדירה, שצולמה מהאוויר בנובמבר 1946, אנו מקבלים הצצה למראה הקיבוץ לאחר 10 שנים של בנייה, ייבוש ביצות וטיפוח. אפיק האסי הזורם בשטח הקיבוץ כבר מסודר יחסית וחופשי ממים עומדים נושאי יתושים. בחלקים מסויימים של גדות האפיק עדיין שולט סבך הקנה.
בצאתו משטח הקיבוץ מזרחה האפיק מתדלדל וחוזר למצבו המקורי כאשר הוא נכנס לשרידי ביצת תל שוק (שרידים לביצה זו קיימים בשטח זה עד היום). נחל הקיבוצים שטופל אחרון גם הוא פראי לגמרי בשלב זה וכמעט לא ניתן להבחין בו במים זורמים.
האם הכפרים הערביים והבדואים קיימו בשנים אלה חקלאות אינטנסיבית לצד הקיבוץ?
התשובה היא בעיקרה שלילית, הכפריים הערבים והבדואים לאורך שנות השלושים והארבעים התקיימו בשטחיהם בצמוד לשטחי הקיבוץ מחקלאות מסורתית (כזו שהיתה מוכרת להם) שבחלקה התבססה על השקייה בתעלות עפר היכן שהתאפשר הדבר, ובחלקה היתה חקלאות בעל. חלק נוסף התבסס על רעיית בקר בעיקר אצל הבדואים.
שני הכפרים הסמוכים לקיבוץ היו הכפרים תל אלשָוְּכּ והכפר א׳-סאח'ינה. במהלך תקופה זו לא ניכרת תנופת בנייה ופיתוח שכללה שינוי מהותי בגודל הכפרים או בהיקף העיבוד החקלאי שלהם. הכפר תל אלשָוְּכּ מופיע במפה 1:20000 משנת 1934 (כנראה עם עדכון משנת 1938 ) ומפה מ- 1940. הכפר נמצא על הגדה הצפונית של נחל שוקק במרחק קילומטר מהמקור. במפה ובצילומים מהתקופה נראים 10-8 בתים וכנראה גרו בו בשנות השלושים כ- 150-100 תושבים. השטחים החקלאים של הכפר תל אלשָוְּכּ השתרעו בין הנחלים שוקק וג'מעין מצד צפון ושטחים נרחבים מצד דרום של נחל שוקק. השטח הירוק במפה מעיד על שטחים של מספר עשרות דונמים בהשקייה שהתבססה על תעלה קצרה מעין שוקק.
כפר א׳-סאח'ינה הוא כפר בדואי שהיה ממוקם בין תל זהרה הגדול לתל זהרה הקטן בצפון מערב לקיבוץ ניר-דוד של היום (מפת האזור משנת 1940). בצילומים משנת 1937 ו- 1946 נראים 10-5 אוהלים ואולי בתים בודדים. מספר התושבים בשנות השלושים היה כנראה בסביבות 200.
כאשר משווים צילומים של האזור משנת 1938-1937 לצילומים 10 שנים מאוחר יותר משנת 1947-1946 כמעט שלא נראה שינוי במספר הבתים או האוהלים בשני הכפרים. שני הכפרים מוקפים באזורי קרקע נרחבים ללא כל עדות לחקלאות אינטנסיבית (מטעים, כרמים). האזור מדרום לחומה ומגדל וביחוד אזור א׳-סאח'ינה עם אוהלי הבדואים מצפון לנחל האסי ניכר בשממתו ללא שום עץ פרט לדקל בודד אחד שנראה באופק ועדיין היה בשטח הרבה שנים לאחר 1948 .
עתיד הביצות
בחורף 2019 שהיה גשום במידה בלתי רגילה, פרצו מים רבים מנחל שוקק ושבו לזרום באפיקם המקורי מדרום לתל שוכה. מספר שדות הוצפו לגמרי למשך ימים רבים, ובכך ניתנה לנו דוגמה, באיזו קלות עשוי האזור לשוב להיות ביצה. דרושות שנים בודדות של היעדר תחזוקה והמים ישובו ויציפו את השטח כבעבר. בראייה טופוגרפית והידרולוגית, בעמק כה שטוח, אשר נובעים בו מעיינות כה רבים, נראה שבמוקדם או במאוחר ישובו ביצות העמק לנוף בראשיתן.
הערות
[1] מזרעה היא אזור בנוי הנמצא בשטח של כפר גדול יותר המבוקר עונתית ע״ רועי הצאן בנדודיהם אחר העשב. מזרעות הנמצאות בהר, שימשו את תושבי הכפר הסמוך בשפלה בחודשי הקיץ כמפלט מהחום. מזרעות הנמצאות בעמק בסמוך לכפר שבהר שימשו בימות החורף הקרירים, כזו הייתה ח'רבּת אלגַ'וְפָה.
ביבליוגרפיה בקעת בית שאן - החבל ואתגריו על גבול המדבר. ניר, ד. (1989)
החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (1993)
מוסה גולדברג "והקרן עודנה קיימת", ספריית פועלים עמודים 98-178 (1965)
מסע התענוגות לארץ הקודש טווין, מ. 62-65 (1869)
תיאור גיאוגראפי היסטורי וארכיאולוגי, גרן מסע בארץ ישראל טריסטרם ה.ב. (1876)
הספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל שמידע, א. פולק, ג. ופרגמן-ספיר, א. (2007, 2011)
בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1948-1918 מוסטפא עבאסי מפת הקרן הבריטית לחקר א״י PALESTINE EXPLORATION FUND ב (1880)
(1896-97) p.p. t. Abbot-daniel (1955) marmardji (1855-1859) guerin 1874-75, זטצן
(1989) smith 1900