חוק המים כלל לא קשור לרחצה בנחלים. גדות נחל האסי הן לא שטח ציבורי פתוח. בקיבוץ ניר דוד יש דרכים סטטוטוריות שכלל לא מגיעות לנחל, ובכלל עצם הגדרתן ככאלה, אינה מקנה זכות לציבור לעבור בהן טרם הופקעו. על פי רשות מקרקעי ישראל הדרכים הסטטוטוריות שמובילות לנחל הוחרגו לקיבוץ והן חלק מחוזה החכירה שלו
חוק המים
אין שום קשר בין חוק המים משנת 1959 לזכות רחצה בנחלים. החוק נועד לעגן בזכות את אספקת המים לביתו של כל אדם לשתייה ושימוש ביתי (למשל רחצה וכביסה) וכן, להגדיר איסור לבזבוז וזיהום מקורות המים השייכים למדינה.
לשון החוק:
אספקת מים לכל אדם: ״כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה.״(סעיף 3)
איסור זיהום מים: ״חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים.״ (סעיף 20ב)
מניעת בזבוז: ״חייב אדם - להחזיק את מיתקני המים שברשותו במצב תקין כדי מניעת בזבוז מים״ (סעיף 9.2)
המים שייכים למדינה: ״זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור המים באותה קרקע או גבולה״. (סעיף 4)
״חוק המים״ כלל לא דן בזכות הציבור לבילוי ורחצה במקווי המים הפתוחים, ואינו מסדיר תקנות וחוקים הקשורים בבטיחות ושמירת הסביבה בהקשר זה (לשם כך נחקק חוק ״הסדרת מקומות הרחצה״).
בנוסף, החוק כלל אינו מגדיר ש- 5 מטרים מגדת הנחל הם שטח ציבורי פתוח. כל ייחוס של חוק זה לזכות רחצה בנחלים, או השהות והבילוי בהם, הוא סילוף של מטרתו המקורית.
לטענה כי המים שייכים למדינה אין כל ויכוח. המים זורמים דרך הקיבוץ וממנו עוברים לתעלות בטון בניהול תאגיד המים. הקיבוץ לא אוגר את המים, ולא שומר את המים - כשם שהם נכנסים כך הם יוצאים.
הקיבוץ מקיים את ״חוק המים״ באופן מלא.
חוק הסדרת מקומות רחצה
לפי חוק הסדרת מקומות רחצה (1964) כל חוף שאינו מוכרז מחייב את הרשות המוניציפלית או מי מטעמה להציב גדר ושלט האוסר על רחצה למניעת מקרי טביעה.
עם זאת, משרד הבריאות מוציא הנחיות לגבי זיהום בנחלים (למשל סכנת עכברת) עבור מטיילים השוחים גם באזורים שאינם מוסדרים. מכאן ברור שבכל המדינה (בחופי הים התיכון, בכינרת, בירדן, בים המלח ובים סוף) אין אכיפה על איסור השחייה בחופים שאינם מוסדרים.
המניעה החוקית בהקשר בילוי של כלל הציבור בנחל האסי קשורה בהסתובבות ובישיבה בגדותיו שהן לא שטח ציבורי פתוח ובעיקר בהגעה אליהן הכרוכה במעבר דרך שטחים שאינם שטחים ציבוריים פתוחים.
כיצד מוגדרות גדות הנחל?
גדות הנחל מוגדרות בתב"ע בייעוד - ״שטח פתוח״ כלומר כמו שטח טבעי [האם הנחל שמורת טבע? להרחבה כאן]. זהו אינו ״שטח ציבורי פתוח״ אליו הגישה חופשית, וגם לא ״שטח פרטי פתוח״. הייעוד במקרה זה אינו בעל משמעות קניינית, אלא אמור להיות שטח טבעי שאינו שמורה.
רוחב רצועה זו (כמצויר במפת התב״ע) נע בין 5 מטרים ל- 40 מטרים. לפיכך, הפיכת גדות הנחל לאתר תיירותי אינה מתאימה לייעוד בתב״ע. רצועה זו אינה שטח מגורים ואין לבנות בה בתי מגורים (כל בתי המגורים בקיבוץ ממוקמים חיצונית לרצועה בשטחים פרטיים). הבנייה והפיתוח אשר מותרים לרצועה זו הינם בניית גשרים, ספסלים, או ביצוע עבודות תחזוקה לגדות הנחל.
מה עם הדרכים הסטטוטוריות?
בקיבוץ יש דרכים סטטוטוריות, אולם עצם ההגדרה שלהן בתכנית התב״ע ככאלה, אינה מקנה זכות לציבור לעבור בהן טרם הופקעו. גם על שטח ציבורי יש רגולציה! מוזיאון ישראל לדוגמה הוא בייעוד ציבורי ועם זאת לא ניתן לבקר בו בחינם או ב- 02:00 בלילה. על מנת ששטח יהיה שטח ציבורי פתוח (שצ״פ) אשר בו הציבור רשאי להסתובב כרצונו בכל שעות היממה נדרשים שני תנאים מחייבים:
על השטח להיות מוגדר בתב״ע בייעוד ציבורי.
על השטח לעבור הפקעה למדינה שכן השטח המדובר מוחכר לקיבוץ שמשלם עליו כחוק.
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה התייחסה רשות מקרקעי ישראל לדרכים הסטטוטוריות בקיבוץ. לגישתה, הדרכים שמובילות לנחל הוחרגו לקיבוץ והן חלק אינטגרלי מחוזה החכירה שלו (עמוד 38).
אין בקיבוץ ניר דוד אף דרך סטטוטורית שהופקעה ולציבור הרחב רשות שימוש חופשי בה. ואפילו אם תופקע, אף אחת מהדרכים האלה לא מגיעה לנחל. לכל היותר אחת הדרכים מגיעה לגשר שמתחיל ומסתיים לפני קו המים כך שאין שום אפשרות להגיע למים דרך שער הקיבוץ ללא מעבר בשטח הקיבוץ. מעבר בשטח שכזה עשוי להיות השגת גבול.