תוצאות החיפוש

להב בן ה-86 עוסק עשרות שנים בפיתוח וטיפוחי מכלואים של אמנונים. בעבר שימש כמנהל תחנת המחקר של הדגים בגינוסר מטעם משרד החקלאות. יקבל את הפרס על תרומתו לענף הדייג בוועידת ישראל לחקלאות ערן להב מקיבוץ ניר דוד, החוקר ומפתח כבר עשרות שנים מכלואים של אמנונים, יקבל פרס מפעל חיים מיוחד במסגרת ועידת ישראל לחקלאות על תרומתו הרבה ופעילותו רבת השנים לענף הדייג. ועידת ישראל תיערך בפעם ה-13 בין ה-4-6.1.2023 במעלה החמישה שבסמוך לירושלים. השנה, הוחלט להעניק ללהב פרס מפעל חיים על תרומתו הרבה לעשייה בענף הדייג. לזכותו של להב בן ה-86. יש פיתוחים והכלאות של אמנונים שונים: פיתוח 100 אחוז זכרים, פיתוח דג האדמונית, פיתוח אמנון לבן ופיתוח מכלואי אמנונים לגידול במי ים. ללהב, היכול גם להתהדר בתואר אחיינו של הסופר והמשורר נתן אלתרמן, רזומה עשיר: הוא מראשוני הבונים של קיבוץ ניר דוד, בשנת 1955 התגייס לשייטת והיה בקבוצה הצניחה שהשתתפה כעבור שנה בקרב המתלה מול הכוחות המצריים במלחמת סיני. הוא למד ביולוגיה ושימש כמורה בתיכון "מוסד חינוכי גלבוע" לאורך השנים. מאמצע שנות ה-70 שימש כמזכיר ניר דוד, אז גם החל לעבוד עם דגים בפיתוחי מו"פ במדגה הקיבוץ. הוא, כאמור, עבד בפיתוח וטיפוחי מכלואים של אמנונים וזכה לא פעם לכינוי "החבר הטוב ביותר של דג האמנון". בשנת 2000 מונה למנהל תחנת המחקר של הדגים בגינוסר מטעם משרד החקלאות וגם בימים אלה הוא עוד ממשיך לחקור את דג האמנון ולתרום לחקלאות הישראלית. קרדיט: עמקניוז. 23/12/22 | 09:25 | מערכת עמקניוז לכתבה המקורית קרדיט: mynet קיבוץ. דניאל דדון עודכן 25.12.22 לכתבה המקורית

מינקה/מרים לוז (הורוביץ) 10.6.1912 - 12.5.1984 מראשוני החלוצים המתישבים שהקימו את קיבוץ תל עמל - ניר דוד - הקיבוץ הראשון לחומה ומגדל. לקחה על עצמה את המחקר והלחימה ביתושי הקדחת (האנופלס) בביצות של עמק בית שאן. מינקה פעלה בשרות משרד הבריאות בשנים בראשונות של הקיבוץ 1936 ואילך. תלמידתו של פרופסור מר מראש פינה. במסגרת פעילותה האנטי מלרית גילתה יתוש חדש שנקרא לאחר מכן - אנופלס תלעמליס. ערך: עמי לוז (בנה של מינקה) אמא לא שבה הביתה: 37 שנים להיעלמותה המסתורית של מינקה לוז מניר דוד הקליקו לכתבה שפורסמה בעמק- mynet בתאריך 14.01.22 ע"י דניאל דדון

בתקופה שקדמה להקמת הקיבוץ, ישבו החברים בקיבוץ בית אלפא הסמוך. חלק מהם היו יוצאים בבקרים, מלווים בשומר חמוש, לעבד את האדמות שנקנו. ההוראה הייתה שאין ללכת ללא ליווי כי היו לא מעט ניסיונות התנקשות מצד בדואים עוינים. גם כאשר קם היישוב, המקום ב"חומה" [מספר צריפים מוקפים חומת עץ] לא הספיק למגורים של כלל החברים. גם מסיבות ביטחוניות, הילדים ומרבית הנשים נשארו עוד תקופה לא קצרה לחיות בבית אלפא. יום אחד בחודש נובמבר של שנת 1937, עוד בטרם הסתיים יום העבודה בשדה, חבר אחד, יהודה שפנוב שמו, חרג מההנחיות ויצא לבדו רגלית, חזרה לבית אלפא, כי אישתו סבינקה הייתה בימי הריונה האחרונים. הוא לא הגיע. על הדרך, כמה מאות מטרים מהמקום בו הוקמה "הנקודה" העברית כמה חודשים לפני כן, הוא נורה בגבו. שפנוב הוא ההרוג הראשון של תל-עמל והרצחו חייב הקמה של בית עלמין. כמה ימים אחר כך נולדה בתו היחידה, שלא זכתה להכירו. אמה נתנה לה את השם יהודית, על שם אביה. לימים, נישאה יהודית לחיים זמיר, שהגיע לקיבוץ מרומניה עם חברת נוער אחרי השואה. חיים היה איש תרבות וספר, וחיבר שירים ופזמונים על הווי הקיבוץ. לרגל חג חצי יובל של הקיבוץ, בשנת 61', כתב פזמון ובו הבית הזה: הִנֵה חָלַף חֲצִי יוֹבֵל מֵאָחוֹרֵינוּ, כָּאן הַבִּיצָה פוֹרַחַת וְטוֹבָה וּבַתְלָמִים הָאֲפוֹרִים חוֹרְשִׁים בָּנֵינוּ וּבְלִבָּם שִׁירַת הָאֲדָמָה. ויש בכך סגירת מעגל וריפוי מסויים של הפצע, כי מסבך הביצה יצא המְפַגֵּעַ ועכשיו היא פורחת, ובאותם תלמים של אדמה אפורה מתעקשים לחרוש דור שני של עובדי אדמה. ועוברות השנים, והקיבוץ חוגג את שנת ה-40 לעלייתו על הקרקע. השנה היא 1976, וחיים כותב את השיר הפותח את הטקס. למעמד החגיגי ומלא הגאווה בהישגים מעשיי ידיו של האדם העמל, נלווים הדאגה, והזיכרון הכואב על המחיר הכבד ששילמו החלוצים שהתעקשו להפריח את האדמה האפורה. והנחמה: "את השממה גני הירק כאן עטפו". עוֹמֵד אָדָם עַל גֶשֶׁר צָר מילים: חיים זמיר לחן: חיים ברקני עוֹמֵד אָדָם עַל גֶשֶׁר צָר – רוֹאֶה וּמַאֲזִין רַק הַדָגִים שֶׁבַּנָהָר הָיוּ לוֹ לְעֵדִים וְהָאָדם כּוּלוֹ נִפְעַם, אֵינֶנו מַאֲמִין שֶׁאַרְבָּעִים שָׁנָה הוּא כָּאן בּוֹרֵא – וְלא הָאֱלוֹהִים. וְרַק הָהָר שֶׁמִסָּבִיב פוֹתֵחַ לְבָבוֹת חוֹזֵר לו כָּכָה הַנִיגוּן וּמְשַׁחְרֵר תִקְווֹת וְהַנָהָר מֵימָיו זוֹרְמִים – רַבָּה בּוֹ הַדָּגָה וּבְעֵינֵי אָדָם אוֹרוֹת הֶחָג – וְגַם הַדְאָגָה. וְכַךְ עָבְרוּ לָהֶן שָׁנִים, שָׁנִים שֶׁל יוֹם אָפוֹר יָמִים יְמֵי-חַמְסִין – לֵילוֹת קַדַחַת שׁוּב חָלְפוּ יְמֵי תִקְווֹת וְאַכְזָבוֹת – וּמִלְחָמוֹת אֵין סְפוֹר הַבֵּט סָבִיב – אֶת הַשְׁמָמָה גַנֵי-הַיֶרֶק כָּאן עָטְפוּ. צְלִילִים בּוֹקְעִים בְּקול – וְלָנוּ רֵיחַ הַפְּרָחִים וּמַמְתִינִים לְחַיָילִים עוֹטֵי אָבָק דְרָכִים כָּךְ מִתְרַפֵּק לו הַיְקוּם וְחַלוֹמוֹת חוֹלְמִים שֶׁיוֹם יָבוֹא לְכַאן וּקְצַת נִשְׁקוֹט מֵרוּחַ הַיָּמִים. הקליקו על הקישור להאזנה לשיר מילים: חיים זמיר לחן: חיים ברקני ביצוע: גל תמיר; חיה קורן; מקהלת הקיבוץ; נגה תמיר ציור עטיפה: אלי כרמל

״תל עמל״ השם שבחרו החברים לעצמם, עוד בימים בהם חיו בנחלת יצחק. (היום זה אזור בית הקברות הנקרא "נחלת יצחק" בגבעתיים). הם סימנו לעצמם את המקום בו עמדו להתיישב, עמק בית שאן הצחיח, מוכה מלריה וריק מכל התיישבות עברית, והיו נתונים בדיונים מרתונים עם הגורמים המיישבים (כגון הסוכנות, ההגנה, וקרן הקיימת), שהתנגדו לרעיון בדיוק בגלל אותן הסיבות. מדוע בחרו דווקא בעמק ההוא? האם משום תפיסה רומנטית שגרסה כי כמה שיותר קשה, כך יותר מושך ומאתגר? אולי הוקסמו מהתיאור התלמודי: "אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא [גן העדן] – בֵּית שְׁאָן פִּתְחוֹ" (מסכת עירובין, י"ט, ע"א), ולמרות שלא היו אנשים דתיים, היו אנשים בעלי אמונה יוקדת, והחליטו לברוא במו ידם את החזון התלמודי. עמק בית שאן היה כאמור ריק מהתיישבות יהודית. עמק חרוד לעומתו, כבר היה מיושב. האזור מתאפיין בצפיפות תלים ארכיאולוגים מרשימה, המעידה על התיישבות מתקופת התנ"ך ואף קדום לכן. מכאן נגזר חלקו הראשון של השם – תל. החלק השני, עמל – עבודה קשה ומפרכת – הוא ביטוי לכוח הרצון והנחישות שלהם, ליישב דווקא איזור זה, וכך קראו לעצמם תל עמל. ״ניר דוד״ המוסדות כלל לא מיהרו לקנות קרקעות בעמק בית שאן ולתקצב הקמה של יישוב חדש ומרוחק. מחוץ לגוש היישובים הקיים (עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה ובית אלפא-חפציבה), טענו המוסדות בפשטות: "לא נוכל להגן עליכם בנקודה כה מרוחקת". לכך נוספה המגבלה התקציבית, שכן יקר ביותר לממן הקמה של יישוב. אבל חברי הגרעין התעקשו, וגרסו שיצליחו לגייס את הסכום הדרוש בעצמם. התמזל מזלם, ולאחת מבנות הגרעין, נחמה גנוסוב [לימים גינוסר], היו בתל אביב הורים שהגיעו מיוהנסבורג, שבדרום אפריקה. ביוהנסבורג צמחה קהילה יהודית של מהגרים מהעיר וילנה שבליטא, עוד במאה ה-19. בקהילה זו צמחה גם תנועה ציונית נלהבת, אולי בהשפעת דוד וולפסון, ליטאי במקורו, שהיה נשיאה השני של הקונגרס הציוני לאחר הרצל. הוא האיש אשר עיצב את הדגל הלאומי של מדינת ישראל בדוגמת הטלית עם מגן דוד במרכזה. ביוהנסבורג ביקשו להנציח את שמו של המנהיג הציוני באחד מהישובים החדשים שיקומו בארץ. אביה של נחמה פונה בשם חברי הגרעין למשלחת שמגיעה ב- 1934 לארץ מיוהנסבורג. המשלחת נעתרת לבקשתם לממן את עלייתם על הקרקע, אך מתנה זאת בקביעת שמו של הקיבוץ על שם דוד וולפסון. השם הוחלף ל- ״ניר דוד״ באופן רשמי, אבל בעצם לא תפס, ועשרות שנים השם השגור בפי החברים היה ״תל עמל״. בשנת היובל, 1986, כותבים חברים למשרד הפנים ומבקשים להשיב את השם ״תל עמל״ כשם הרשמי, ומסורבים. מגיעים לפשרה והשם ״תל עמל״ מצטרף בסוגריים לשם ״ניר דוד״, כך עד היום. השם ״ניר דוד״ מופיע גם במקרא "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַ‍ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם." (מלכים א פרק י״א פסוק ל״ו) הפסוק הולחן לשיר על ידי נגה תמיר לכבוד אחד מחגי הקיבוץ. את השיר ביצעה נגה יחד עם מאור פרג.

מבחינתו של נתן אלתרמן הייתה הקמת קיבוץ תל עמל (כיום ניר דוד) לא רק מאורע לאומי – אלא מאורע בעל אופי אישי: עם גרעין המתיישבים הראשונים נמנו אחותו לאה ובעלה משה להב. הם עזבו את בית אלפא באישון לילה כדי להיאחז בקיבוץ החדש תוך שהם נושאים על זרועם את בנם התינוק ערן, אחיינו של אלתרמן. זמן קצר לאחר הקמת הקיבוץ, יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך-לא דרך לבקעת בית שאן כדי לבקר את אחותו, את גיסו ואת אחיינו התינוק שהתגוררו באחד מצריפי העץ שנבנו בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה אחותו על אומץ לבה, על עוז הרוח שבה, ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. אלתרמן היה איש המילה הכתובה, ולא החזיק טוריה או מחרשה מימיו , אך ידע להלל ולפאר בשיריו את אלו שעשו כן. כבר בעת ההיא כתב כמה יצירות מופת על ההתיישבות החלוצית: "שיר העמק", "שיר הכביש", "הורה סחרחרת". אך בעיניו היו אלו רק מילים. את המעשים עשתה לאה אחותו, לא הוא. היא שהתיישבה בעמק שומם מוכה קדחת, היא שעמדה בשמש היוקדת וסיתתה באבן לצורך סלילת כביש עפולה-בית שאן, היא שחינכה והעמידה שני דורות ראשונים של ילדים, היא שהקימה במו ידיה את הקיבוץ הראשון בשיטת ״חומה ומגדל״. לאה, לא הייתה משוררת כאחיה, אך כתבה מחזות ושירים לילדים. בחלוף עשור להקמת הקיבוץ כתבה בספר העשור את הדברים הבאים: “הנה יושבת אנוכי על הדשא הגדול שלנו...תחושה של חגיגיות עוברת בי...אלי, מה נאה עלם זה שבראת״ אולם אנוכי לא אוכל לאמר כך. עולם זה על כל פנים לא ברא האלוהים. אני עוד זוכרת היטב איך בראנו אותו אנחנו. אכן הגלבוע היה פה, גם הגלעד קדמון הוא - אולם איש לא היה פה, אשר יאמר: “מה נאה עולם זה...” "אנחנו בראנו את העולם הזה בשביל האנשים.״ לאורך השנים, אלתרמן נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה מתוך הערצה את תהליך הפיכתו של המקום מצריפים בודדים ליישוב פורח. את רשמיו תיעל לימים בשיר "המגדל הראשון", ובו העלה על נס את הקמתה של תל עמל, הן בזכות עצמה, והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל הציוני כולו. השיר הולחן על ידי מרדכי זעירא אשר אף ניגן לאנשי תל עמל את לחנו בערב חגיגי לציון חמש שנים (1941) לעלייתו של הקיבוץ על הקרקע. השיר הפך למזוהה ביותר עם פרק מיוחד זה בתולדות ההתיישבות הציונית בשיטת חומה ומגדל. ספק אם לבד מאנשי הקיבוץ, שאימצו את השיר כהמנון, ידע מישהו על הזיקה האישית כל כך של גדול המשוררים בספרות העברית החדשה לקיבוץ ניר-דוד הוא קיבוץ תל-עמל. [סיפור זה מבוסס על הביוגרפיה של אלתרמן שכתב פרופ׳ דן לאור.] המגדל הראשון/נתן אלתרמן בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי. הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!" וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!" תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל בְּמָטָר וּבְטַל בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל תֵּל-עָמָל!

להורדת קובץ PDF

צפו בסרטון והגיבו בפוסט להבדיל מכל מקום אחר, אם קיבוץ ניר דוד יפתח את שעריו, יכנסו אלפי אנשים ביום כדי לחסוך את עלות הכניסה ל"גן השלושה" (הסחנה). לא ניתן לקיים פארק מים לאומי, בלב ישוב קהילתי. התשובה נמצאת ברצון שלנו לחיות חיי קהילה שלווים ובטוחים ולשמור על הבית שבנינו במו ידנו. תשאלו את עצמכם- הייתם רוצים שאלפי אנשים יכנסו לביתכם ויעשו בו ככל העולה על רוחם?

צפו בסרטון: הגיבו בפוסט

תודה לחברי קהילת ניר דוד ותודה לכל האנשים הטובים מהדרום שהגיעו להתארח. שמחנו להכיר את כולכם ולפתוח עבורכם את ליבנו וביתנו.

הגשר המקורי נבנה לפני מעל 80 שנים והוא אינו בטיחותי ולכן נדרש להחליפו ע"י הרשויות. לבניית הגשר החדש אין כל קשר למחאה. ערר שהגישה החברה להגנת הטבע בדבר חריגה מההיתרים בבניית הגשר - נדחה על הסף. גשר העפר המקורי נבנה בשנת 1937 והוא היחיד המשמש למעבר כלי רכב מהגדה הצפונית לגדה הדרומית. מאחר והגשר תוכנן לסוסים ועגלות, הוא אינו בטיחותי והקיבוץ נדרש על ידי הרשויות מספר פעמים בעבר לסגרו. הגשר החדש נדרש להבנות לפי הסטנדרטים המקובלים: דו מסלולי, מעקות מדרכה להולכי רגל, ותאורה. לפני כ- 10 שנים החל התכנון והוגשו בקשות להשגת כל האישורים וההיתרים מהגופים הנדרשים כחוק. התכנון לווה ע״י אדריכאל נוף כנדרש. בסוף 2019 כאשר הושגו כל האישורים וההיתרים החלה הבניה. לבניית הגשר החדש אין כל קשר למחאה ותכנונו החל שנים רבות לפניה. בחודש אוקטובר 2020 הושלמה בניית הגשר החדש במימון מלא של הקיבוץ בכפוף לכל ההיתרים והאישורים. ערר להיתר הבנייה החברה להגנת הטבע הגישה (מרץ 2021) ערר לוועדת הערר של מחוז הצפון לתכנון ובנייה. הערר ניתן על היתר הבנייה שנתנה הוועדה המקומית, לקיבוץ ניר דוד עבור הקמת הגשר החדש מעל נחל האסי. בערר נטען כי הגשר נבנה על פי היתר שניתן שלא כדין, ופוגע ברצף האקולוגי של הנחל ובמעבר תחתיו. מכאן ביקשו להרוס את הגשר. הערר נדחה על הסף ע״י יושב ראש הוועדה מהנימוקים הבאים: בניית הגשר תואמת במלואה את התכניות. לשון התכנית (סעיף 4.8.2 ד): ״הגשר מעל האסי המתוכנן, לא יפגע ברצף האקולוגי ובמעבר התחתון, הן לנחל והן לבעלי החיים ואנשים״. בניגוד לנטען בערר, הגשר עוצב על ידי אדריכל נוף כפי שנדרש בתכנית, וקיבל את אישור רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי. בניגוד לנטען בערר, פרוטוקול המשקף את פרטי הדיון וההחלטות, התפרסם כנדרש באתר האינטרנט של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עמק המעיינות. זאת לצורך מתן אפשרות להגשת התנגדויות לתכנית. הערר הוגש כשנה ו- 4 חודשים לאחר מתן היתר הבניה, זמן רב לאחר תום המועד הפתוח להגשת התנגדויות. הגשר החדש הינו חוקי לחלוטין, נבנה בדרישת הרשויות, בהתאם לכל ההיתרים הנדרשים ועומד בהוראות התכנית הרשומה בתב״ע. כיצד יתכן שבונים גשר על הנחל ללא התערבות הגופים הירוקים?