תוצאות החיפוש

הקיבוץ מציע לאמץ שני פתרונות ארוכי טווח המקובלים על מוסדות המדינה, אשר ישמרו על קהילת הקיבוץ מפני חורבן, ויביאו צדק חלוקתי לתושבי העמק. הסדר ״נחל עמל קדום״ פיתוח מקטע חדש של נחל האסי ממזרח לקיבוץ. הפרויקט הובא לאישור בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית מספר פעמים, והושב לתיקונים עקב דרישות רגולטריות שונות. כיום התב"ע – התוכנית עברה את תנאי הסף וממתינה לדיון (ולאישור) של הוועדה. לקיבוץ יש אינטרס ראשון במעלה לקדם את הפרויקט, בשל הימצאותו מחוץ לגדרות הקיבוץ. התב״ע שהוגשה לוועדה המחוזית עבור פרוייקט נחל עמל קדום ״האסי של בית שאן״ מטרת הפרויקט הייחודי בהובלת ג׳קי לוי, ראש עיריית בית שאן, והשרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, הוא להזרים את מי נחל הקיבוצים לתוך בית שאן. פרויקט המשלב עיר, טבע ותיירות, שלא היה כמותו בישראל. נחל הקיבוצים יוזרם לתוך שכונת רבין, משם דרך גן אקליפטוס, ובהמשך מוקד נוסף בשכונת אליהו. לבסוף, בצאתו מבית שאן ישוב ויזרום דרך התעלות ההיסטוריות לכיוון שלוחות. עלות הפרויקט מוערכת ב- 60 מיליון שקלים. האזינו לראיון החשיפה הבלעדי של הפרוייקט אצל חיים הכט ברדיו כל רגע חיים הכט ברדיו כל רגע: אולי נמצא פתרון למלחמה על מימי נחל האסי

נחל האסי, נחל הקיבוצים, ונחל מודע מעולם לא זרמו בצורה טבעית דרך בית שאן. תעלות מנדטוריות שהובילו את מי האסי דרך העיר כלל לא פעלו בימי בית שאן היהודית. קיבוץ ניר דוד לא היטה אף תעלה, אלא מוסדות המדינה. תוואי זרימת נחל האסי בסוף המאה ה-19 הראייה הקדומה ביותר שיש בידינו לשחזור תוואי זרימת הנחלים היא מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (1880). במפה נראית בבירור ביצת רחבת היקף, ״ביצת תל שוק״ שקלטה את מי האסי (עין עמל), נחל הקיבוצים (עין חומה ועין מגדל) וכן את מימיו של נחל שוקק (עין שוקק) ועין חיים (שיבש). חלקים בביצה מוזכרים במפה בכמה שמות ובהם: ״בצת אל־מנדיס״, ״בצת אל־דיוואן״, ״בצת חיט אל־שיד״, ״בצת אבו אל-אג׳ג׳״ ועוד. כחלופה למי האסי ונחל הקיבוצים שזרמו לביצה ממאירת קדחת מציגה המפה את המעיינות החלופיים ששימשו את תושבי העיר באותה תקופה: ״עין זהרה״ (מעיין סמוך לתל זהרה שזרם לנחל חרוד, כיום הנביעה יבשה), ״עין אום פרס״ (מעיין אשתורי שיבש ב-1951), ״עין אל־מיתה״ (עין יזרעאל שהזרים מים לנחל חרוד), ״עין אל -סודה״ (עין חוגה), ״עין עמוד״ (עין יהודה שבעין הנציב). תוואי זרימת נחל האסי בשנות ה-30 וה-40 פעולות ייבוש נמרצות בוצעו ע״י הקיבוצים כאשר עד אמצע שנות ה- 40 יובשו הביצות [להרחבה ראה כאן]. לאחר היעלמות הביצות, אפיקי המים המשיכו לזרום בשטח היבש החדש שנוצר. נחל האסי - במשך כעשור שנים (לאורך רוב שנות ה-40) זרמו חלק ממי האסי על גבי ״גשר הקנטרה״ (האקוודקט מהתקופה הממלוכית) ושימשו להשקיית השדות שמצפון לנחל חרוד, ובהמשך למדגה של שדה נחום. חלק נוסף של האסי זרם בתעלת עפר שנחפרה ע״י הבריטים לתוך ביסאן (בית שאן הערבית) אשר התנקזה לנחל חרוד באזור עתיקות בית שאן של ימינו. מי הנחל לא שימשו לשתייה ושימוש ביתי עקב איכותם הגרועה (לאסי ערכי כלור ומליחות גבוהים ביותר באופן טבעי). בימי הקמת ניר דוד (תל עמל), בזמן בו תעלת עפר זו הזרימה מים דרך ביסאן, לא היתה בעיר אוכלוסיה יהודית כלל [הקהילה היהודית הקטנה של העיר מתקופת המנדט, נמלטה בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט אפריל 1936]. התעלה יבשה לפני הקמת המדינה ולפני שחודשה ההתיישבות היהודית בעיר במסגרת העלייה ההמונית של שנות ה- 60-50. נחל מודע - תעלת בטון צרה הובילה את מי עין מודע מאזור קיבוץ שלוחות של ימינו לעיר בית שאן מכיוון דרום. התעלה חצתה את העיר באזור הטיילת ולאורכה שורת עצי דקלים. תעלה זו פעלה עד סוף שנות ה- 50 ותושבי בית שאן זוכרים אותה היטב. נחל הקיבוצים - עד אמצע שנות ה- 50 עבר בתעלת עפר מנדטורית בדרום העיר. התעלה היתה רחבה (כ- 3 מטרים) ושימשה את התושבים למטרות שתייה, רחצה ושימוש ביתי, זאת לאור איכותם המעולה של מי נחל הקיבוצים (מעיינות עין חומה, עין מגדל, ועין שוקק). התעלה המשיכה לכיוון שכונת אליהו והפילה מים דרך מצוק ההעתק תוך הפעלת מספר תחנות קמח עתיקות. המים המשיכו בזרימה חופשית דרך נחל איתן החוצה את קיבוץ נווה איתן של ימינו עד שהגיעו לירדן. שרידים לתעלה זו ניתן למצוא לכל אורך הדרך מאזור תל שוכה לבית שאן. התעלה יבשה באמצע שנות ה- 50 עקב הקמת מפעל המים האזורי. הקמת מפעל המים האזורי בשנות ה- 50 לאחר הקמת המדינה עמדה לרשות המשקים היהודיים כמות מים בספיקה של 9000 מ״ק/שעה (כולל מימיו המליחים של נחל האסי). כמות זו סבלה מפחת משמעותי שנגרם עקב הובלת המים בתעלות העפר המנדטוריות, כפי שבוצעו בימי הבריטים. מידת המליחות של מי נחל האסי (עין עמל) לא איפשרה את שימושם להשקיית גידולים מחשש חמור להמלחת הקרקע, אלא רק לגידול דגים בבריכות. בשנת 1951 הוגשה תכנית לארגון משאבי המים במשרד החקלאות וזו הושלמה ב- 1954. מפעל המים תוכנן ע״י תכנון המים לישראל (תה״ל) ובוצע ע״י חברת ״מקורות״. בניית המפעל הושלמה ב- 1956. המפעל תוכנן ע"פ הדגם של קליפורניה ומטרתו הייתה לארגן ולחלק בשוויוניות את השימוש במי מעיינות העמק למטרות חקלאות. המיהול נועד להוריד את רמת המליחות של מי האסי, לפחות מתחת ל- 350 כלורידים לליטר, כך שיתאפשר שימושם להשקייה. הספיקה הכוללת המתקבלת לאחר מפעל המיהול נעמדת בכ- 2600 מ״ק/שעה באיכות אחידה ומספקת של 320 כלורידים לליטר. לצורך הקמת המפעל, הסיטה המדינה את המים מתעלות העפר המנדטוריות שזרמו בבית שאן לתוך תעלות בטון חדשות, בשלב זה יבשה תעלת העפר המנדטורית שהזרימה את מי נחל הקיבוצים דרך בית שאן. ממפעל המיהול יוצאות שתי תעלות האחת מיועדת לשימוש בבריכות הדגים של רשפים, שלוחות, עין הנצי"ב, טירת צבי, ומעוז חיים והשנייה - להשקייה. מיותר לציין שהפרויקט כולו תוכנן והוקם ע"י המדינה וחברת מקורות. קיבוץ ניר דוד לא יזם ולא הקים את הפרויקט. בית שאן בשנות ה- 60-50 לאחר כיבוש ביסאן (בית שאן הערבית) במלחמת השחרור ע״י גדוד 13 של גולני בפיקודו של אברהם יפה (שהיה חבר קיבוץ ניר דוד) יושבה העיירה מחדש לאורך שנות ה- 50 וה-60, במסגרת העלייה ההמונית. כמוזכר לעיל, תושבי העיר זוכרים היטב תעלת מים מתוקים אשר בה נהגו לרחוץ, להשתעשע, ולכבס בגדים. תעלה זו הובילה את מי עין מודע לתוך העיר. באזור עתיקות בית שאן, המים הוכנסו לצינור עבה שירד לאפיקו של נחל חרוד ועלה מהצד השני באמצעות עיקרון הכלים השלובים. המים שימשו למאגרים של קיבוץ חמדיה. התעלה כוסתה בבטון לאחר מקרה אסון בו טבע ילד בתעלה. כיום התעלה חסומה ע״י מבני מגורים ובית ספר בבית שאן. האם בני האדם היטו מי נחלים בתקופות קדומות בהסטוריה? קשה לקבוע במסמרות לאן זרמו הנחלים בתקופות קדומות. ברור שנעשו מניפולציות לניתוב המים כבר מימי קדם, שיאם בתקופה הרומית-ביזנטית בה הזרימו הרומאים את מי נחל הקיבוצים לעירם ניסה-סקיטופוליס (בית שאן הרומית) בתעלות, או הינדסו מתקני מים משוכללים בעין שוקק (אקוודוקט ותחנות קמח) ובסחנה (נַאוּמָכְיָה [1]) למטרות בילוי או תעשייה. הממלוכים בנו אמת מים אדירה ״גשר הקנטרה״, במטרה להזרים את מי האסי מצידו הדרומי לצידו הצפוני של נחל חרוד (מצפון לנחל חרוד אין מעיינות בנמצא). מספר לא מבוטל של תלים ארכאולוגים פזורים בשטח העמק, ולא נמצא להם כיום מקור מים זמין. אפשרות אחת, שייבשו המעיינות שהזינו אותם: כמוהם תל חמוד, תל אשתורי ותל זהרה. אפשרות שניה, ששונה תוואי הזרימה של הנחלים, שהוטו ע״י בני אדם מאפיקם המקורי. כזהו אפיקו של נחל שוקק שעבר בסמוך לתל שוקק (תל שמידין) והוסט צפונה, או מימיו של עין חיים שזרמו בסמוך לתל זהרון שעומד כיום חרב. הערות [1] נַאוּמָכְיָה היא תיאטרון למלחמות מים שהיה צורת בילוי רווחת בימי רומא. בגן השלושה (״הסחנה״) מצויות מדרגות מושבים חצובות בסלע ממש מעל המים בבריכה האמצעית. מקובל כי מדרגות אלה הן שרידים לתיאטרון נאומכיה יחיד מסוגו בארץ. בביליוגרפיה בקעת בית שאן - החבל ואתגריו על גבול המדבר 1989, ד. ניר בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1948-1918 מוסטפא עבאסי מפת הקרן הבריטית לחקר א״י PALESTINE EXPLORATION FUND ב(1880) לקריאה נוספת על בית שאן בתקופת המנדט ראה מאמרו של עבאסי, מ. להרחבה על הרקע ההידרולוגי של מעיינות בקעת בית שאן

לקיבוץ תב״ע מאושרת לבנייה והכל נעשה בצורה חוקית. אין לקיבוץ שטח אחר להתרחב אליו. השטח כבר היה בנוי בעבר ואינו כולל ערכי שמירת טבע ונוף. הקיבוץ אכן מתרחב (כמו כל יישוב בארץ) וקלט 39 מבני הקיבוץ בחזרה לחברות ואנו מברכים על כך. לקיבוץ תב״ע מאושרת לבנייה והכל נעשה בצורה חוקית. השכונה החדשה נבנית במרחק נדרש מהנחל, על פי התקנות. שטח השכונה שימש בעבר ללולי תרנגולים ואינו מכיל ערכי נוף טבעי כלל. גדת הנחל הסמוכה נותרה במצבה הטבעי, בלתי נגישה ואין גם כוונה להנגישה. לקיבוץ אין שטח אחר להתרחב אליו (מבחינה חוקית). חלקו הצפוני כלוא בין כביש 669 לנחל האסי, במערב גן השלושה וחלקו הדרומי כלוא בין נחל האסי לנחל הקיבוצים.

נחל האסי אינו שמורת טבע ולרשות הטבע והגנים אין בו כל סמכות. הקיבוץ שינה את נופו הטבעי של הנחל כחלק מייבוש הביצות והמלחמה במלריה. מנכ״ל רשות הטבע והגנים מתנגד לפתיחת נחל האסי לפארק מים לאומי. נחל האסי בתצורתו הפראית היה אפיק מים רדוד, בשוליו מפרצי מים עומדים, סבך של צמחיית נחלים עבותה ושפע של יתושי אנופלס שהם הנשאים העיקריים של מחלת המלריה (קדחת). במהלך השנים הראשונות לקיבוץ איש לא התעניין בערכי שמירת טבע והפעולות הפיתוח שנעשו היו חיוניות למלחמה בקדחת. ביטון גדות הנחל לאחר הסרת סבך הקנה, החל בהדרגה תהליך של סחיפת קרקע שהלך והפחית מעומק המים במרכז האפיק, וסיכן את תשתיות הבתים שסביב. בשנות ה- 90 בוטנו דפנות האפיק כדי למנוע את המשך הקריסה והוצאו סחף, קנה וצמחי מים מקרקעית האפיק ע״י חברי הקיבוץ [להרחבה ראה כאן]. הנחל חייב את עומקו לשני סכרים אשר הופכים אותו לבריכה מלאכותית, האחד גשר עפר שבתחום הקיבוץ, והשני גשר כביש 669 שבשפך הנחל. סכרים דומים מאוד, שניים במספר קיימים בסחנה ויוצרים שתי בריכות גדולות. בכל חורף, פותחים את סכרי הסחנה לצורך עבודות ניקיון ותחזוקה, המים מאבדים את כל עומקם וחוזרים לזרום במרכז האפיק ברוחב שני מטרים ועומק כמה סנטימטרים. סביב המים נשתלו דשאים וניטעו עצי נוי. החי בנחל הדגה בנחל מורכבת ממיני דגי בר כמו אמנונים, ביניות, שפמנונים לצד דגים פולשים כמו קרפיונים למיניהם ובורים, שמקורם במכון ניסוי לגידול דגי מדגה שפעל בנחל עצמו בשנים הראשונות של הקיבוץ (לפני קום המדינה). ניר דוד היא החלוצה הארצית בגידול דגי מדגה, וחלק ניכר מהזנים ששימשו למאכל פותחו בקיבוץ. גידול הדגים הניסיוני בוצע בבריכות שתוחמו בתוך הנחל עצמו. לאחר הצלחת הניסוי, החלו בגידול הדגים בבריכות חיצוניות מלאכותיות [להרחבה על בריכות הדגים כיום ראה כאן]. דגי הגמבוזיה בנחל הוכנסו אליו בשנים הראשונות לקיבוץ לאחר שהתגלו כטורף יעיל לגלמי היתושים כחלק מהמלחמה במלריה [להרחבה ראה כאן]. על מי הנחל שוחים ברווזי משק כברכיות, ברברים, וכמה ברבורים. מראה הנחל מחוץ לשטח הקיבוץ קצה הנחל, בצאתו מהקיבוץ לא עבר כל פיתוח והוא מעין שריד לנוף הנחל בימים עברו. במקום הדשאים הפסטורלים צומח סבך של קנה מצוי, פטל קדוש, סמר מצוי וטיון דביק. בסבך חיים חזירי בר, תנים, נחשים ונוטריות בודדות. מדוע הציבור לא מבקש לשחות בנחל בחלקו הטבעי שלא עבר התערבות אדם? נחל האסי הזורם בשטח הקיבוץ מוגדר כ-״שפך של הסחנה״ וכיום הוא חסר את המאפיינים האקולוגים של הנחל בנופו הטבעי. מסיבה זו לא הוכרז הנחל כשמורת טבע ולכן לא חלים בו חוקי שימור הטבע המתאימים באכיפת רשות הטבע והגנים. כל המבקש ״לטייל בטבע״ בנחל שבתחומי הקיבוץ אינו מבין שנופו אינו טבעי כלל. המחלוקת בדבר נחל האסי איננה סיפור של שמירת טבע ולכן לגופים הירוקים אין יד בעניין. המחלוקת קשורה בשימוש האדם בנחל ובפיתוחו. עמדת רשות הטבע והגנים מנכ״ל רשות הטבע והגנים סבור כי אין להפוך את נחל האסי לפארק מים לאומי [להרחבה כאן]. להרחבה על עמדת שאר רשויות המדינה בדבר הסיפור של ניר דוד. צפו בסרטון להרחבה על נחל האסי וההידרולוגיה הייחודית של מעיינות העמק

בכל מקום בארץ, ישובים העוסקים באירוח, מטפחים את את משאבי הטבע והנוף שסביבם לצורך חוויה תיירותית אופטימלית. קייט כפרי מותר בכל ישוב כפרי במסגרת חוזה החכירה של התב"ע מול הקיבוץ. לקיבוץ מותרת כחוק הפעלת 50 יחידות קייט כפרי. הצימרים הראשונים הוקמו בשנת 1999 בקצה הקיבוץ (בזמנו) לאחר אישור ותשלום נכבד לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל). אכן הצימרים סמוכים לנחל אבל לתשומת ליבכם, אף צימר (כולל השורה הראשונה) אינו פונה לנוף האסי כשם שמלון המלך דוד פונה לעיר העתיקה ירושלים ומלון הורדוס פונה לים המלח. המחיר לחלוטין אינו מופקע בהתחשב בבקתת עץ מרווחת הכוללת ג'קוזי, ארוחת בוקר מפנקת ועוד. המחיר הינו נגזרת של היצע וביקוש, ואינו גבוה יותר ממחירים של צימרים דומים בארץ. האם לאורחי הצימרים בקיבוץ מותר לשחות בנחל? האם לאורחי הבריכה מותר לשחות בנחל? איך בת״א עושים כסף? מקימים בתי מלון במיליונים מול ״הים של כולנו״. איך בנווה אטיב עושים כסף? מקימים צימרים מול נוף ״החרמון של כולנו״. איך בכפר בלום עושים כסף? ממלאים בקיאקים את נחל ״החצבני של כולנו״. איך במנרה עושים כסף? מפעילים אומגה הגולשת ממצוק רמים לעמק החולה - ״מהמצוק של כולנו״. איך במרום גולן עושים כסף? גובים מחירים גבוהים כשיורד ״השלג של כולנו״. כל ישוב מנצל את משאבי הנוף והסביבה העומדים לרשותו כדי לפתח תיירות ואין פסול בכך. במדיניות הכלכלית הנהוגה במדינת ישראל, נושאים כמו תיירות הינם שאלה של ביקוש והיצע. לקיבוץ שמורה הזכות לגבות כל סכום שיבחר בעבור שירותיו, וכל אדם רשאי לבחור אם לרכוש את השירותים או לא.

״פארק המעיינות״ לא שייך לקיבוץ ולא הוקם על ידו. הקיבוץ לא הציב בו ולו שער אחד. הכניסה לפארק בחינם כולל הנגשה בחינם לנכים. בפארק פועל שאטל בכל שעה עגולה המסיע מטיילים אל המעיינות ובחזרה במחיר נמוך. ״פארק המעיינות״ הוא דוגמה ומופת לניהול פארק ירוק ופתוח לרווחת הציבור בכל ימות השנה בניקיון ובחינם. הפארק הוקם על ידי המועצה האזורית "עמק המעיינות", הקרן הקיימת לישראל, רשות הטבע והגנים ורשות ניקוז ירדן דרומי. הקמת הפארק נעשתה בתמיכה ובעזרה של כמה משרדי ממשלה: משרד החקלאות, משרד התיירות והמשרד להגנת הסביבה. המחסומים הוקמו על ידי הרשויות הנ"ל והפארק מנוהל על ידם. רוב השטח הינו במשבצת החקלאית של ניר דוד שמברך על הקמת הפארק. פארק המעיינות הוקם בתפיסה דומה לאגמון החולה, אם כי בפארק המעיינות כניסה חופשית חינם לכלל הציבור. ישנן מספר אפשרויות להתניידות בפארק המעיינות: ברגל או באופנים - חינם רכב גולף ללא תשלום לטובת הנגשת הפארק לנכים ובני משפחותיהם (מותאם לכיסאות גלגלים) - חינם שאטל רכב גולף - הצטרפות לשאטל העושה סיבוב בפארק בכל שעה עגולה למעיינות ובחזרה - בתשלום (כרטיס יומי לשימוש בלתי מוגבל בשאטל עולה 25 ₪). השכרת רכב גולף פרטי למשפחה - בתשלום. פארק ירוק ללא רכבים הפארק סגור לכניסת כלי רכב, למעט כלים חקלאיים, וגם תושבי הקיבוץ לא רשאים להיכנס אליו עם כלי רכב (למעשה נמנעת מחברי הקיבוץ גישה עם רכב לשטחים השייכים לקיבוץ כחוק). בשולי הפארק מספר שטחי חנייה בחינם, כולם סמוכים למעיינות ולנחלים הזורמים בפארק. הדרכים החקלאיות של הקיבוץ משמשות את מבקרי הפארק באישור הקיבוץ. תיירות ניר דוד זכתה במכרז עם שותף להשכרת רכבי גולף ירוקים בשטח הפארק. כל גוף העומד בתנאים רשאי להתמודד במכרז הבא. הזכיין מעביר מדי שנה סכום נכבד של עמלות למנהלת פארק המעיינות לטיפוח וניקיון הפארק. פארק המעיינות הוא דוגמה ומופת לניהול פארק הפתוח לרווחת הציבור בכל ימות השנה בניקיון ובחינם. השלכת פסולת בכמות שוברת שיאים למרבה הצער, למרות כל הניסיונות לשמור על ניקיון הפארק, סובל הפארק מליכלוך והשלכת פסולת רבה של מטיילים. ראה כתבת חדשות N12: טובעים בזבל: אלפי המטיילים בישראל משאירים כמויות אדירות של אשפה חברי ניר דוד יוזמים לעיתים ימי ניקיון מרכזים בשיתוף ובהזמנת כל תושבי האזור. הצטרפו אלינו ביוזמה מבורכת זו. לפרטים נוספים בפוסט הבא: פעילות ניקיון התנדבותית להרי הזבל שהשאירו אחריהם המבקרים בפארק המעיינות צפו בסרטון:

בבקעת בית שאן צפיפות המעיינות הגדולה בארץ. בתא שטח קטן נובעים כ-35 מעיינות במרחק נסיעה קצר מקיבוץ ניר דוד. מעיינות ונחלים ב״בפארק המעיינות״ במרחק 400 מטרים מדרום לנחל האסי זורם נחל הקיבוצים הצלול, שספיקתו דומה לזו של נחל האסי ונופו טבעי יותר. בקצה הנחל ישנה בריכה בצורת משולש ולצידה חורשת אקליפטוס עם ספסלים. הנחל פתוח לציבור בחינם בכל ימות השנה. במרחק 800 מטרים מנחל האסי נובע עין שוקק ובמרחק כ-2 קילומטרים משם נובע עין מודע, שני המעיינות המתוקים ביותר בפארק המעיינות. ממעיין שוקק, זורמים המים במורד האפיק שנפרץ לזכרו של סרן צביקה קפלן ז״ל, והוא ידוע בתור ״השביל הרטוב״, שההליכה בו היא חוויה בלתי נשכחת. להרחבה על אפשרויות ההתניידות בפארק המעיינות לחץ כאן. מעיינות ונחלים נוספים בעמק המעיין עין יהודה שנמצא בצמוד לגדר של קיבוץ עין הנציב מושך רבבות מטיילים. המפלים הלבנים הם כינוי לערוץ מים מלאכותי, הזורם בעוצמה לאורך מצוק ההעתק של בית שאן, תוך יצירת מפלים מרשימים המזמינים לרחצה. עין צמד, עין טיון ועין דורנית, כולם מזינים את ערוצו האיתן של נחל אבוקה (המסיל), מייצרים בריכת מים גדולת מימדים המתאימה אפילו לשחיות כושר, כך גם עין נזם שהותקנה בו מקפצה למים. בסמוך לחמדיה מצוי מאגר חמדיה, בריכה גדולה ועמוקה בצורת לב, האוגרת מים נקיים ומצויינים לרחצה. במעלה העמק מצוי עין יזרעאל שכיום מוזרמים אליו מים מלאכותיים, אך הדבר לא פוגע במאומה מיופיו הטבעי של המקום, בסמוך נעשה שיקום לבריכת גדעון המתאימה לרחצה, שכולל נטיעות ושתילות של צומח מקומי המצוי בסכנת הכחדה. בנוסף, בעמק קיימים עוד שלושה פארקים בתשלום: גן לאומי עין חרוד הכולל שטח קמפינג בסמוך למים זורמים (הכניסה בתשלום), גן לאומי גן השלושה (״הסחנה״) שהוא אחד הפארקים היפים בארץ, וגני חוגה הכולל מתקני מים משוכללים. עזרו לנו לשמור על עמק נקי. בילוי נעים! להרחבה על ההידרולוגיה הייחודית של מעיינות העמק

קיבוץ היא דרך חיים אחרת, ללא גדרות במרחב הקהילתי המשותף. הגדר של הקיבוץ היא ״הגדר של הבית״ והשער של הקיבוץ הוא ״השער של הבניין״. בדומה לכל 274 הקיבוצים במדינה, גם בניר דוד מקובלת צורת חיים אחרת ממושב ומעיר. בקיבוץ אין גדרות בין הבתים, קיימת גדר אחת המקיפה את היישוב. לכל דרך חיים יש יתרונות וחסרונות: מצד אחד יש שקט. מצד שני אין אקשן. מצד אחד יש ערבות הדדית. מצד שני אין פרטיות. מצד אחד יש חצר. מצד שני אין חנייה צמודה לבית. צפו בסרטון:

נחל האסי היה אפיק פראי וסביבו ביצות שורצות קדחת. עמק בית שאן במאות השנים האחרונות היה שטח הפקר שלטוני, מוזנח כלכלית, מסוכן בטחונית ותברואתית. חלוצי ניר דוד יבשו את הביצות והפריחו את השממה. לקיומן של ביצות בבקעת בית שאן במהלך התקופה העות׳מאנית והבריטית קיימות עדויות גאולוגיות, הידרולוגיות, פדולוגיות (מדע הקרקע), טופוגרפיות, בוטניות, ארכיאולוגיות, ארכיאוניות ואנושיות. מפאר היישוב לדורות הזנחה והרס בקעת בית שאן והעיר סקיטופוליס (בית שאן הרומית-ביזנטית) היתה פאר היישוב בתקופות קדומות. ממצאי ארכיאולוגיה מהמרשימים בארץ מלמדים על אזור משגשג ופורח. תקופת פריחה זו החלה להתערער בשנת 635 בעת פלישת הערבים לא״י והתקפה על העיר. מסופר שהתושבים פתחו את הסכרים בכוונה להציף את השטח וליצור בוץ בו ישקעו הפרשים התוקפים [ניר, ד. 1989]. למרות פגיעה חלקית בתשתית תעלות ההשקייה המשיכה החקלאות לאורך התקופה הערבית. ספרות התיירים הערבית עד המאה ה-11 עדיין מתארת את החבל כאזור פורה [marmardji]. קיימים איזכורים מעטים גם בספרות נוסעים צליינית המתארת את תעלות ההשקייה [p.p. t. Abbot-daniel]. מלחמות הצלבנים ופלישות המונגולים והממלוכים הרסו את מערכות התפיסה וההולכה של מי המעיינות שנבנו בתקופה הרומית והביזנטית. תקופת שלטונם התאפיינה בהרס כללי של האזור, ללא שלטון מרכזי. הרס זה הגיע לשיאו במאות 18-16 כאשר חולשת השלטון העות׳מאני מנעה שיקום מערכות המים ועיבוד יציב של האדמות. ללא תחזוקה לתשתית התעלות נהפך העמק לעזובה של ביצות. תקופה זו היתה שיא פשיטתם צפונה של שבטים בדואים נוודים למחצה מאז יושב החבל ביישובי קבע [ראה תיאורו של מארק טווין, 1869]. התפתחות הביצות גרמה להמלחת קרקע, השתלטות סבך של צמחיית נחלים והתרבות יתושי אנופלס שהינם הנשאים של מחלת המלריה [״קדחת הביצות״]. הסיירים המעטים שפקדו את האזור במהלך המאה ה-19 תיארו שטח הפקר שלטוני, מוזנח כלכלית, מסוכן בטחונית ופגוע תברואתית [טריסטרם, ה. 1876]. ביסאן (בית שאן הערבית) תוארה ככפר נידח המונה 60 בקתות סוף ואוכלוסייתו מוכת הקדחת מדוכאת ע״י הבדואים [ גרן עמ' 189]. בקעת בית שאן בתקופה העות'מאנית והמנדטורית הראייה החשובה ביותר עבורנו לשחזור נוף העמק בסוף המאה ה- 19 היא מפת הקרן הבריטית לחקר א״י (1880). במפה זו מצוירת ביצה רחבת היקף בשטח של כ- 6000 דונם שמרכזה היה באזור קיבוץ מסילות כיום, הלא היא ״ביצת תל שוק״. הביצה השתרעה מכביש 669 לכיוון ביסאן (בית שאן הערבית) ועד לאזור קיבוץ רשפים בימינו. לביצה זו התנקזו נחל האסי (עין עמל), נחל הקיבוצים (מעיינות עין חומה ומגדל) נחל שוקק (מעיין שוקק) וכן מימיו של עין חיים (״הסחנה הקטנה״) שיבש בשנות ה-60 של המאה הקודמת. חלקים בביצה מוזכרים במפה בכמה שמות ובהם: ״בצת אל־מנדיס״, ״בצת אל־דיוואן״, ״בצת חיט אל־שיד״, ״בצת אבו אל-אג׳ג׳״ ועוד. לפי מפה זו אין בנמצא שום ישוב קבע בכל העמק, זולת הישוב הדל של בית-שאן עצמה. לעומת זאת רב מאד מספר החורבות, הן בעמק עצמו, הן לרגלי ההר. מיישובי הקבע הזעירים סביב ביסאן שהיו בעמק בתחילת המאה ה-20 יש לציין את אלאַשְרָפִיָּה (באזור רשפים-שלוחות, 48 נפש בשנת 1931 שהתגוררו ב- 11 בתי-בוץ שנבנו בגושים), תל אלשָוְּכּ (באזור תחנת הקמח בנחל שוקק, 41 נפש ב- 1931), הכפר א׳-סאח'ינה (374 תושבים בשנת-1931) ששטחו עמד אז על 6,400 דונם, אשר 77% מהם נרכשו בידי יהודים. חרבת אום ג׳דה לדוגמה לא מוזכרת כלל באתר הנכבה כיישוב פעיל בשנים אלה. ח'רבּת אלגַ'וְפָה שנמצאת בשולי העמק במורדות הגלבוע תפקדה למעשה כמַזְרַעָה [1]. דלות היישוב העומדת בניגוד חריף לעברו המפואר של העמק היא עדות כשלעצמה לקיום ביצות ממאירות מוכות קדחת. המלריה [״קדחת הביצות״] בדין וחשבון הממשלתי על הקדחת בשנים 1921-1920 צוין כי הקדחת משמידה זה מאות בשנים את עשירית האוכלוסייה ומהווה עיכוב לפיתוח ההתיישבות. בעמק בית שאן היתה זו המחלה הנפוצה ביותר [סליטרניק 1947, אטלס ישראל 5xv]. עדויות על קדחת בעיירה בית שאן מופיעות עוד בסוף השלטון הטורקי [יערי, תש״ז 131]. בשנת 1937 האוכלוסייה היהודית באזור היתה 325 גברים ונשים ומתוכם 20% חלו בקדחת. בקיבוץ מסילות בשנת 1939 22.5% מהתושבים חלו בקדחת. נתונים אלו נלקחו בטרם הקמת בריכות הדגים באזור. חרף היעדר הנתונים יש להניח כי המספרים בקרב האוכלוסייה הערבית לא היו שונים. הסיבה להתפשטות המחלה היתה תוצאה ישירה של שטחי המים העומדים הרבים. רוב חלוצי תל עמל שעסקו בחקלאות חלו בקדחת באותה התקופה [ניר, ד. 1989] עדויות נוספות לקיומן של הביצות בבקעת בית שאן צמחו לפנים צמחי ביצה כגון נימפאה לבנה וסחלב הביצות [שמידע, פולק ופרגמן-ספיר 2011] עד אשר נכחדו. מעיון במפת קרקעות העמק ניתן להבחין בשטחים נרחבים של אדמות מסוג רנדזינה בהירה. אדמה זו היא תוצר בלייה של סלעי הטרוורטין הרכים שהם תוצר ישיר של הצפת השטח במי המעיינות הגירניים. מעברו המערבי של מעיין עין חיים שהינו המעיין המערבי בקבוצת 7 מעיינות ההעתק הגדולים, מתחלפת הקרקע לסוג טרה-רוסה אדומה. זו נמצאת מחוץ ומעל לשטחי הביצות שהוזנו על ידי המעיינות והיא מהווה ראייה לגבולות הביצה הקדומים [להרחבה על ההידרולוגיה הייחודית של מעיינות העמק]. ערב כיבוש הארץ על ידי השלטונות הבריטים הודפסה מחדש (מאי 1917) מפת הקרן הבריטית במהדורה שניה כולל שינויים. במפה נראית בבירור ביצת תל שוק ללא שינוי ניכר לאחר כמעט 40 שנה. ניסיונות מנדטורים לפיתוח האזור ב- 1918 לאחר כיבוש הבריטים את הארץ הם ירשו את הבעלות על האדמות. כחלק מתפיסת שלטון מתקדמת יותר של השלטון הבריטי על פני השלטון העות'מאני, מחלקים הבריטים את האדמות לתושבים המקומיים. בשנת 1921 נחתם הסכם בין ממשלת המנדט לבין באי-כח האוכלוסייה בעמק על העברת קרקעות העמק לבעלות מעבדיהם (הסכם ע'ור-מודאוארה'). את הקרקעות קיבלו שבטים בדואים וכמה שייח'ים שמקצתם אף לא התגורר בארץ. זאת למורת רוחם של ראשי התנועה הציונית ובראשם חיים וייצמן. בעמק בית-שאן המערבי ההסכם חל על הכפרים תל אלשָוְּכּ, א׳-סאח'ינה ואלאַשְרָפִיָּה כפרים אלה היו הישובים היחידים שהיו באזור. בשנת 1934 ניסתה ממשלת המנדט ליישב על אדמת העמק (שהופקעה מחברת הכשרת היישוב) ערבים שהיו ברובם אריסים וישבו על אדמות שנמכרו ליהודים בעמק חפר. האזור נקרא "כפר פיתוח" ומיקומו היה צפונית - מערבית לעין מודע. לכפר הוקצו 2200 דונם של אדמה בהשקייה שהתבססה על תעלת אבנים מסותתות ממעיין הג'וסק (שוקק) מזרחה וחולקה בהמשך ל- 51 חלקות משפחתיות. שרידי תעלה זו קיימים עד היום ואלה חופפים בראשית דרכם את התעלה הקדומה אשר הובילה את מי עין שוקק לאקוודוקט וכן את תעלת ה- מינוס 100 של ימינו. 45 משפחות באו לאזור ו- 25 עזבו תוך זמן קצר (ניר, ד. 98). הבדואים סירבו להשתקע בבתי קבע ונהגו להקים את אוהלים מחוץ למבני הבטון בכפר שהפך באופן אירוני למעין מחסן. הכפר נהרס במלחמת השחרור ושרידיו הושלכו כ- 1 ק״מ מזרחית למיקומו המקורי. יבוש הביצות 400 שנות עזובה נוראה שאפיינה את העמק הגיעה לקיצה על ידי ההתיישבות היהודית החדשה. אחת התקופות המפוארות בתקופה זו, הלא היא ״חומה ומגדל״, החלה עם עליית קיבוץ תל-עמל [ניר דוד לימים] ב-1936 לקרקע. קרקעות הקיבוץ נרכשו במיוחד עבורו [להרחבה ראה כאן] ואלה שימשו במהרה לחידוש העיבוד החקלאי, מחמת ״החוק העות׳מאני לעיבוד קרקעות״, שכובד גם בימי המנדט, לפיו אדם שלא עיבד את חלקתו במשך 3 שנים - מאבד את הזכות לעיבוד הקרקע וזו תוחזר לבעליה הקודמים. יבוש הביצות כלל פתיחת ערוצי הנחלים לעידוד הזרימה ושימוש במים להשקייה מבוקרת. המפעל הראשוני שביצעו חברי הקיבוץ היה ריכוז מי מעיינות נחל הקיבוצים (מעיינות הג׳מעין) שזרמו על פני השטח ויצרו ביצה גדולה. פעולה זו כללה הפרדה בין מי שתיה מתוקים לצינורות ומים מליחים להשקיה בתעלות. אלה היו הגורמים הראשוניים לייבוש הביצה. נחל האסי הבראשיתי, הרדוד והאיטי התאפיין במפרצים רבים בהם המים כמעט לא זרמו בשולי האפיק ואלה הפכו לבית גידול מצוין ליתושים נושאי קדחת. חלוצי הקיבוץ סתמו את כל המפרצים בדופן האפיק על מנת למנוע מים עומדים, ובוצעו ריסוסים כל 10 ימים על מנת למגר את התרבות היתושים. לנחל הוכנסו דגי גמבוזיות שנמצאו כיעילים בטריפת גלמי היתושים. עוד בוצעה שתילת מאסיבית של עצי אקליפטוס אם כי כיום ידועה השפעתה השולית על ייבוש הביצה. רוב חלוצי תל עמל חלו במלריה (״קדחת הביצות״). במפות 50,000 משנת 1949 נראה בבירור כי נעלמה ״ביצת תל שוק״ ממזרח לתל שוכה וממערב לבית שאן. מסדרת תמונות נדירה, שצולמה מהאוויר בנובמבר 1946, אנו מקבלים הצצה למראה הקיבוץ לאחר 10 שנים של בנייה, ייבוש ביצות וטיפוח. אפיק האסי הזורם בשטח הקיבוץ כבר מסודר יחסית וחופשי ממים עומדים נושאי יתושים. בחלקים מסויימים של גדות האפיק עדיין שולט סבך הקנה. בצאתו משטח הקיבוץ מזרחה האפיק מתדלדל וחוזר למצבו המקורי כאשר הוא נכנס לשרידי ביצת תל שוק (שרידים לביצה זו קיימים בשטח זה עד היום). נחל הקיבוצים שטופל אחרון גם הוא פראי לגמרי בשלב זה וכמעט לא ניתן להבחין בו במים זורמים. האם הכפרים הערביים והבדואים קיימו בשנים אלה חקלאות אינטנסיבית לצד הקיבוץ? התשובה היא בעיקרה שלילית, הכפריים הערבים והבדואים לאורך שנות השלושים והארבעים התקיימו בשטחיהם בצמוד לשטחי הקיבוץ מחקלאות מסורתית (כזו שהיתה מוכרת להם) שבחלקה התבססה על השקייה בתעלות עפר היכן שהתאפשר הדבר, ובחלקה היתה חקלאות בעל. חלק נוסף התבסס על רעיית בקר בעיקר אצל הבדואים. שני הכפרים הסמוכים לקיבוץ היו הכפרים תל אלשָוְּכּ והכפר א׳-סאח'ינה. במהלך תקופה זו לא ניכרת תנופת בנייה ופיתוח שכללה שינוי מהותי בגודל הכפרים או בהיקף העיבוד החקלאי שלהם. הכפר תל אלשָוְּכּ מופיע במפה 1:20000 משנת 1934 (כנראה עם עדכון משנת 1938 ) ומפה מ- 1940. הכפר נמצא על הגדה הצפונית של נחל שוקק במרחק קילומטר מהמקור. במפה ובצילומים מהתקופה נראים 10-8 בתים וכנראה גרו בו בשנות השלושים כ- 150-100 תושבים. השטחים החקלאים של הכפר תל אלשָוְּכּ השתרעו בין הנחלים שוקק וג'מעין מצד צפון ושטחים נרחבים מצד דרום של נחל שוקק. השטח הירוק במפה מעיד על שטחים של מספר עשרות דונמים בהשקייה שהתבססה על תעלה קצרה מעין שוקק. כפר א׳-סאח'ינה הוא כפר בדואי שהיה ממוקם בין תל זהרה הגדול לתל זהרה הקטן בצפון מערב לקיבוץ ניר-דוד של היום (מפת האזור משנת 1940). בצילומים משנת 1937 ו- 1946 נראים 10-5 אוהלים ואולי בתים בודדים. מספר התושבים בשנות השלושים היה כנראה בסביבות 200. כאשר משווים צילומים של האזור משנת 1938-1937 לצילומים 10 שנים מאוחר יותר משנת 1947-1946 כמעט שלא נראה שינוי במספר הבתים או האוהלים בשני הכפרים. שני הכפרים מוקפים באזורי קרקע נרחבים ללא כל עדות לחקלאות אינטנסיבית (מטעים, כרמים). האזור מדרום לחומה ומגדל וביחוד אזור א׳-סאח'ינה עם אוהלי הבדואים מצפון לנחל האסי ניכר בשממתו ללא שום עץ פרט לדקל בודד אחד שנראה באופק ועדיין היה בשטח הרבה שנים לאחר 1948 . עתיד הביצות בחורף 2019 שהיה גשום במידה בלתי רגילה, פרצו מים רבים מנחל שוקק ושבו לזרום באפיקם המקורי מדרום לתל שוכה. מספר שדות הוצפו לגמרי למשך ימים רבים, ובכך ניתנה לנו דוגמה, באיזו קלות עשוי האזור לשוב להיות ביצה. דרושות שנים בודדות של היעדר תחזוקה והמים ישובו ויציפו את השטח כבעבר. בראייה טופוגרפית והידרולוגית, בעמק כה שטוח, אשר נובעים בו מעיינות כה רבים, נראה שבמוקדם או במאוחר ישובו ביצות העמק לנוף בראשיתן. הערות [1] מזרעה היא אזור בנוי הנמצא בשטח של כפר גדול יותר המבוקר עונתית ע״ רועי הצאן בנדודיהם אחר העשב. מזרעות הנמצאות בהר, שימשו את תושבי הכפר הסמוך בשפלה בחודשי הקיץ כמפלט מהחום. מזרעות הנמצאות בעמק בסמוך לכפר שבהר שימשו בימות החורף הקרירים, כזו הייתה ח'רבּת אלגַ'וְפָה. ביבליוגרפיה בקעת בית שאן - החבל ואתגריו על גבול המדבר. ניר, ד. (1989) החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (1993) מוסה גולדברג "והקרן עודנה קיימת", ספריית פועלים עמודים 98-178 (1965) מסע התענוגות לארץ הקודש טווין, מ. 62-65 (1869) תיאור גיאוגראפי היסטורי וארכיאולוגי, גרן מסע בארץ ישראל טריסטרם ה.ב. (1876) הספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל שמידע, א. פולק, ג. ופרגמן-ספיר, א. (2007, 2011) בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1948-1918 מוסטפא עבאסי מפת הקרן הבריטית לחקר א״י PALESTINE EXPLORATION FUND ב (1880) מפת הנכבה (1896-97) p.p. t. Abbot-daniel (1955) marmardji (1855-1859) guerin 1874-75, זטצן (1989) smith 1900

התשלום לצימרים הוא על האירוח, לא על הכניסה לאסי. גם מנויי בריכת השחייה לא רשאים לרחוץ באסי. כל אורחי הצימרים חותמים על מסמך התחייבות שאינם נכנסים לאסי. החופים אינם מוסדרים, אין מציל וזו סכנה. לאורך כל האפיק מוצבת גדר עץ למניעת נפילה ושלטים המזכירים את איסור השחייה למי ששכח. עוד מגדיל הקיבוץ לעשות, ומעסיק אדם שמסייר לאורך החופים ותפקידו לאכוף את האיסור. לרשות אורחי הצימרים עומדת בריכת השחייה של הקיבוץ. כל המבקרים בבריכת השחייה בקיבוץ שהינם בעלי מנוי, חותמים על תקנון שמגדיר מפורשות את איסור הכניסה לנחל. גם מבקר שבא לביקור חד פעמי אינו רשאי להיכנס לנחל. לאורך גדת הנחל (גם מול הבריכה) יש גדר עם שלטים המורים מפורשות למי ששכח שהכניסה לנחל אסורה, זאת כנדרש בחוק. האם מותר לקיבוץ להפעיל צימרים ולנצל את יופיו של הנחל לצורכי התיירות? האם הצימרים גובים מחיר מופקע?